טיים אאוט timeout

אברקסס

03-5104435
צילום: יח"צ
כתובת:
לילינבלום 40
תל אביב יפו
מפה
שעות פתיחה:
ראשון־שבת
21:30

כל האירועים באברקסס

  • הכל
  • היום
  • מחר
  • בסופ"ש
  • בשבוע הקרוב
  • בחרו טווח זמנים
  • הכל
החל מיום:
עד יום:
חפש
סגור
לא נמצאו אירועים להצגה, אנא חפשו בטווח תאריכים אחר

ביקורת: האברקסס בוחר להיות עממי רק כשזה לטובתו

לאחרונה התחדש האברקסס בשיפוץ שמטרתו שינוי תדמיתי ומשיכת קהל צעיר יותר לבר המפונפן. התוצאה היא שילוב קונספטים עקום שבא על חשבון הלקוח
| מאת: יעל סגרסקי

הכניסה לאברקסס עשויה לגרום גם לאחרון המתכלבים בפלורנטין לחוש, ולו לרגע, כמו אדם מכובד. מאחורי שער מנצנץ מחכה וילון כהה, כבד, המוביל אל חלל מרווח ומתוקתק שבמרכזו בר רחב ידיים, דיזנגופי בצחצוחו. לפני כל אחד ממקומות הישיבה הערוכים מראש, מונחת עגבניה.

ואכן, זרעי העגבניה מהווים מוטיב מרכזי בתפריט המינימליסטי המוגש לסועד. זהו תפריט כל כך מינימליסטי, שהוא למעשה הקצר ביותר מבין המסעדות השונות של שני. אחת עשרה מנות בלבד מוצגות בו, כולן קשורות לעגבניה במידת מה. מעל הרשימה מתנוססות המילים "אינטימי באברקסס. מאת צפון אברקסס", הממתגות את המקום ככזה שלאו דווקא באים לסעוד בו, אלא להתחבר לחוויה אחרת, בלתי אמצעית. מעל המקום מרחפת הילת מסתורין שמותירה את המבקר עם השאלה, מהו בעצם האלמנט החומרי שניתן לצרוך פה? מהו הגרעין הגשמי שסביבו זוהרת ההילה?

פרי הדר שהשתכשך במימיו. צילום: אריאל עפרון

התבוננות בתפריט לא מספקת תשובה ברורה. מרבית המנות הן מטבל המוגש לצד ברוסקטה.  "סליחה", פניתי בתמימות למלצר, "יש פה במקרה תפריט נוסף?". "מה חסר לך?" שאל אותי המלצר, מסווה את עלבונו. "דבר שנוגסים בו", אמרתי. "כמו הסרדינים נגיד, אבל יותר. משהו שלא צריך בשבילו לחם". "יש לנו כל מיני מנות שלא מצריכות לחם", הסביר הברמן בעיניים מזוגגות, "כמו המסבחה שעועית לימה". "אוקיי", ניסיתי להבין, "אבל עם מה מנגבים אותה?" החיוך על פניו של הבחור הלך ונמוג. "את יכולה לנגב אותה עם לחם, אבל אנחנו מעדיפים שלא", אמר את המשפט המוזר בלי הינד עפעף. "אנחנו באמת מאמינים שהשעועית עומדת בפני עצמה".

זאת תחושת המשיחיות, המזכירה כת, ומוכרת לנו מהרומנו והפורט סעיד. פה לא רק אוכלים אוכל, פה מאמינים בו. לא אפקפק במידת המסירות של העובדים באברקסס לדתם. רק אומר שנוח להאמין בעמידתו של נוזל בפני עצמו, כשהאמונה הזו חוסכת מבעלי העסק בזבוז של מצרך נוסף, לחם במקרה הזה. מסבחת השעועית למשל, הטעימה להפליא אך מרקית במרקמה, אכן דרשה נוכחות של לחם שלבסוף הוזמן בנפרד. הסרדינים, הקרפצ'ו והקרם-פרש, כולם מעוטרים בזרעי עגבניה, היו ערבים לחיך ולא נפחית מערכם. מדובר במנות מוכרות ומוצלחות שניתן ליהנות מהן או מגרסאותיהן בכל אחת מהמסעדות האחרות של שני. בפורט או ברומנו תוכלו להזמין אותן לצד מנות נוספות ומגוונות יותר, אבל כאמור, האברקסס הוא בר, ולכן לא נדרש ממנו להפגיז בגיוון. בבר כמו בבר, העניין הוא האלכוהול.

שעועית ירוקה שאיבדה את הוריה במלחמה הקרה. צילום: אריאל עפרון

מבט מקיף על תפריט האלכוהול גילה רשימה ארוכה אך גנרית שכמוהה ניתן למצוא בכל בר בתל אביב. זה, כשלעצמו, לא בעייתי; איל שני הוא שף ולא מיקסולוג. אלא שאם התפריט דל מדי למסעדה, לפחות בזירת השתיה היינו מצפים בו לחוויה יחודית ומעניינת. לאחר בירור נוסף עם אחת מהמלצריות-ברמניות-מארחות-להטוטניות, התגלה שיש תפריט קוקטיילים, אך הוא נסתר ולא מוצע לקהל באופן רשמי. כי זה העניין החמקמק בבר שמזגזג בין יוקרה לעממיות: הוא יכול להיכשל בשני השטחים ביחד תחת כנפיו המסוככות של הקונספט. למה אין לנו קוקטיילים? כי אנחנו עממיים. למה המסבחה לא באה עם לחם? כי אנחנו יוקרתיים. כמה נוח.

ארבעה קוקטיילים בלבד נרשמו בתפריט הסתרים. השניים שהזמנו, למרבה הצער, בדיוק לא התאפשרו להכנה. השניים שנותרו נשמעו מתוקים מדי ולא לטעמנו. "להכין לך משהו חמצמץ?", הציעה הברמנית בתושייה מבורכת. הלכנו על החמצמץ ויצאנו לעשן לצד המשקה שנרקח לנו אישית. להפתעתנו, המשקאות היו מספקים וטובים. אם כן, למה נאלצנו לעבור את דרך החתחתים הזו בדרך לסיפוק מאווינו? מפני שבאברקסס, יותר מאשר רווחת הלקוח, חשובה טהרת המקום. בשבילה אנשים באים, עליה אנשים מתבאסים.

דיזנגוף על לילינבלום. צילום: יובל עזרתי

השילוב בין נהנתנות בורגנית לתרבות רחוב מתקיים בכל אחת מהמסעדות של איל שני, וכאן, בבר שמתהדר באוכל שלו, נראה שהוא נעשה בצורה פחות מתגמלת. נכון, לא מדובר בבר שייך לשני עצמו, אך הוא בונה את המיתוג שלו סביב דמותו של השף הפופולארי ומביא בזכותו את הקהל. לכן, ההשוואה לפורט סעיד, למזנון ולרומנו בלתי נמנעת. בעוד שבמקומות האלה, אפשר ליהנות ממוזיקת חאפלה ותקלוטים, באברקסס מתנגנת מוזיקת אווירה ריקנית שמזכירה מסיבה בסימס. בעוד שאצל אחיותיה החורגות יכול הקהל להרגיש בנוח לבוא בג'ינס קצר וכפכפים, באברקסס שוררת אווירה שמחייבת עקבים, מכנס ארוך וקוד לבוש כללי של דייט הרצלייני. הקהל של האברקסס, אגב, מתמיד בקוד הלבוש הזה. הנשים מאופרות ומוחלקות למשעי, הגברים מגולחים ומכופתרים וכולם מלקקים מיצי עגבנייה מקרטון.

המוסר הכפול של האברקסס מזכיר את זה של הקיבוץ. מצד אחד, הוא מוכר ערכים מפתים כמו אחווה, חיבור לאדמה וקהילתיות. מצד שני, הקהילה שלו סגורה ונוקשה כל כך שלעולם לא תוכלו להרגיש בה בנוח, ואם אתם לא ילידי המקום, סביר להניח שגם לעולם לא יהיה לכם די כסף להתקבל אליה. כך גם באברקסס, מבטלים העקרונות השונים זה את זה ומותירים את הלקוח רעב לבשר ולתוכן, ובעיקר לתחושת שייכות המורגשת בהיעדרה.

 

		  
now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb