טיים אאוט timeout
  • מה אתם מחפשים?
  • מסעדות
  • סרטים
  • מוזיקה
  • אמנות
  • במה
  • ברים
  • אטרקציות
  • עם הילדים
  • אורבני
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור

גריג

מטבח: מסעדת שף

צילום: אנטולי מיכאלו
כתובת:
אחד העם 15
תל אביב יפו
מפה


כדאי לדעת:

ביקורת: "גריג" צריכה להתנתק ממול ים

עם קצת כיוון הגה גריג תהפוך למסעדה החדשה המוצדקת של 2016
| מאת: אלון הדר

לא יודע מי אשם – הקיץ הישראלי האלים, הביורוקרטיה העירונית שמשמידה מסעדות ללא גב (אוליגרכי?) חזק, או הלאות של שפים מקומיים לחנך את הסועד הישראלי למטבח אינטליגנטי – אבל לא מעט אנשי קולינריה מעדיפים פורמט קטן, מקומפרס ואישי. חלאס מפות, הבו לנו מרגריטה חלפיניו און דה רוקס.

צריך לא מעט חוצפה ללכת מול הזרם ולהכריז על שובו של הפיין דיינינג. להצהיר שאני עושה מטבח אירופי (גם אם הוא לא נוכח בהיכל של מיליונים ומעוצב על ידי אלכס מיטליס) ושיזדיינו כל החצילים בלאדי בטחינה. אבל אם אתה בוגר מצטיין של מול ים – המסעדה שהגדירה מה זה פיין דיינינג מקומי ובזה בבוטות לא מנומקת ללוקאלי – טבעי שתרשה לעצמך. וזה בדיוק מה שעשה עידו פיינר, השף של גריג, המסעדה החדשה הכי מדוברת בעיר.

מטבח אירופי? wtf. לא שמעת על גידי אורשר? אבל זה לא הכורדי שבי שמתקומם. עוד באירופה הבינו שאין דבר כזה מטבח אירופי. אימפריה קולינרית כמו איטליה למשל, מחזיקה באותו מגף כמה מטבחים שונים לגמרי. אני חושב שפיינר התכוון למשהו אחר. לא מטבח אירופי, אלא ארומה אירופית. אבל מה לעזאזל זו ארומה אירופית? גם במסעדה מודרנית מהודקת בניו יורק, בשיקגו או במקסיקו סיטי הרטבים יהיו עדינים, חמאה תתארח בצלחת ושיטות הבישול יהיה צרפתיות.

סתמתי אוזניים ונתתי לדובר הכי טוב של פיינר לדבר: הצלחת. אבל לפני כן נותרתי פעור פה מתפריט היין (ובהמשך מרשימת האו דה וין והברנדי). איזה דיוק אזורי ממרחב צרפת, אילו בחירות של פינצטה. גם בורגון (למי יש כסף), אבל גם לנגדוק ורוסיון. ככה זה כשהשותף השני במיזם, אורי כפתורי, הוא יבואן קטן וחכם של יין ואלכוהול ובעיקר מתגלה כסומלייה מצוין שמציע טווח הגון של מחירים. לה אורייז', פוז'ר של דומיין דה קלובאלון (2014) – לבן שקוף עם ארומות כמעט וולקניות – הייתה בחירה סופר.

המסע באירופה הקלאסית התחיל עם מנת הלחם – מבחר פחמימות קריספיות בצבעי פסטל נחושים, אבל מעל הכל זהרה לחמניית אנשובי, שלוותה בקרם סלק יוצא מהכלל. המקום שבו אווריריות ומיצוי טעמים הולכים יחדיו. צאו ולמדו אנשי ה־18 ש"ח ללחם קפוא ומחומם, בגריג (כולל האיולי אצות) היצירה מוגשת ללא חיוב.

הייתי במוד של תפוחי אדמה והוזמנו שתי מנות של פקעת העמילן. הראשונה קרם תפוחי אדמה שנח בקליפת תפוח אדמה קריספית ונגיעות של ערמונים. רוטב החמאה החום בנה טעם עגלגל של טופי מתקתק, מתכון שרבים יימנעו מלסרב לו, אבל הוא בטח ייפול טוב ליד סלון שנקנה בהביטאט. לא יודע למה, אבל הייתה לי תחושה שזו מעין דקונסטרוקציה למנת הניוקי ערמונים של טוטו.

התפוד השני שקק חיים. אולי כי היו אלו כפתורי ניוקי קטנים, אולי הזוקיני הפריך והבק צ'וי הבוהק שאווררו את המנה; גם לציר העוף היה מקום בריקוד. אבל הקונפי אווז היה אדיר. נוכח, מוצק. מנה נהדרת והכי מקומית שיש. עונג שנפגע רק בגלל המרחב. אין ספק שהבחירה של פיינר את כפתורי לפתוח מקום משלהם בלי צ'ק שמן של משקיע, ועדיין לכוון קולינרית גבוה, ועוד לשמור על רמת מחירים שפויה, ראויה להערכה (ולמעלה מזה). אבל יש גם מחיר. המסעדה, אין שלא נהפוך את זה, פשוט מזכירה משרד, עם עיצוב מינימלי. פה שטיח, שם ארגטל. אפשר היה להתעלם מזה (כי באמת הצלחות נראו מיליון דולר), אבל האקוסטיקה הייתה גרועה, דלת הכניסה נתקעה באחד השולחנות הקדמיים, ובכלל לא היה מזיק וילון להפריד את השולחנות שפנו החוצה להתענג בריקנותו של רחוב אחד העם דרום.

מה יותר נחמד מלברוח מאווירת הדאון טאון ולהזמין כבד אווז. בגריג הוא צופה וטוגן בעדינות ונח ברוטב מתקתק. בחירה מעניינת, שנותנת תוספת קרנצ'ית מושלמת לכבד הרך, אבל מצד שני לא בהכרח מיטיבה איתו. הוא נחווה מעט ספוגי. ואולי זה בכלל היה הכבד עצמו. ואולי היו אלו רגשות האשם.

בזמן שחלפו מסביב צלחות עם ירקות צלויים שנראו פנטסטיים, העין ננעלה על צלחת מרהיבה של פורק בלי (שהפכו לאחרונה להיות השקדים החדשים במסעדות העיר). בגריג הם בושלו בסו ביד, ואחר נצלו. לידם פירה וקוביות צלעת. וגם קציפה (מיותרת) בטעם בייקוני. מנה יפהפייה ומאוזנת, אבל הנימוס בה גבר על הסקסיות. הנעימות על הצעקה. דיסהרמוניה מודעת ומדודה זו לא מילה גסה. גם באירופה.

עוד כיוון הגה, עוד שחרור, עוד התרחקות ממול ים, וגריג תוכל להפוך למסעדה החדשה המוצדקת ביותר של 2016.

חשבון בבקשה

  • כבד אווז 85 שקלים
  • ניוקי 60 שקלים
  • תפוח אדמה 50 שקלים
  • לז אורייז פוז'ר 190 שקלים
  • בטן חזיר 85 שקלים
  • מטה מיראבל 42 שקלים

 

סך הכל: 512 שקלים

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0