טיים אאוט timeout
  • מה אתם מחפשים?
  • מסעדות
  • סרטים
  • מוזיקה
  • אמנות
  • במה
  • ברים
  • אטרקציות
  • עם הילדים
  • אורבני
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור

לה רפובליקה די רונימוטי

מטבח: איטלקי

צילום: יח"צ
כתובת:
מזא''ה 3
תל אביב יפו
מפה


שעות פתיחה:
ראשון־חמישי
12:00־17:00
17:00־24:00
שישי־שבת
13:00־24:00
שישי
8:30־14:00
שבת
9:30־12:30
כדאי לדעת:
- מחיר: יקר
- מתאים לישיבה בחוץ

טיים אאוט אומר

8
אוכל8שירות8אווירה8תמורה8

ביקורת: לה רפובליקה די רונימוטי היא מסעדה איטלקית פשוטה ונהדרת

אחרי הביקור ברפובליקה של רונימוטי הבין גיל אקרמן שלפעמים לא צריך לחפש רחוק, והדברים המושלמים באמת מסתתרים מתחת לאף או, במקרה שלו, מתחת לבית
| מאת: גיל אקרמן

שאלת מיליון הדולר של מבקרי המסעדות היא את מי לקחת איתם לאכול. האם את בת הזוג? חברים? אולי מישהו שרוצים להרשים? או אולי סתם ברי מזל שיזכו בתענוג של ארוחת חינם פטורה מהעול הטרחני של כתיבה עליה אחר כך? נבלות.

אצלי התקן של פרטנר המסעדות כבר תפוס: מדובר בקאדר מצומצם של פודיז, שאת דעתם הקולינרית אני מעריך, ומתוכם אני דג בכל פעם דג שמן אחר. באוכל, ללא ספק, טובים השניים (או השלושה) מן האחד, ואם יש כמה דעות סביב השולחן, העניין גובר, השיחה קולחת, הדיון על המנות הופך לנוקב, וממד הראייה המרחבית הכה נחוץ לביקורת, הולך וגדל (וגם סכום הקבלות שאני מעניק למפיקה המסורה של טיים אאוט).

הפעם במקרה קרה אחרת. לרפובליקה האיטלקית של רונימוטי (הצמודה לביתי) התלווה אליי אדם פשוט מן היישוב. אחד שמבחינתו אוכל הוא צורך ולא פינוק – דין מנת שווארמה בקוסם כדין ארוחת טעימות בדיינינגס.

ואכן, כל דבר שריגש אותי – הותיר אותו אדיש לחלוטין. לא העיצוב האיטלקי הנעים והתאורה הנכונה (מה הקטע של מסעדות תל אביביות וחושך, מה אתם מחביאים שם?), ולא השירות הלא פולשני (המלצרים ברונימוטי הם מהסוג שאני מעריך – כאלו שמצליחים לשים לב לצרכיך, אבל בלי להתנהל כמו בייביסיטר של מבוגרים). ההבדלים התהומיים באופן שבו כל אחד מאיתנו חווה את הארוחה יצרו אצלי שבר אידיאולוגי: יכול להיות שאני חי בבועה בתוך בועה? אעדכן.

התחלנו בסלט ירוק הכי פשוט בעולם שהיה עשוי לעילא ולעילא. הוא הכיל סלנובה, אנדיב, ארוגולה, שקדים מולבנים, גורגונזולה ואגס שבושל ביין אדום ותבלינים. הכי הכי פשוט ובנאלי שבעולם, אך עשוי כל כך בקפידה, שכל נגיסה בו משמחת. זה היה סלט של ניגודיות מדויקת בין מרירות העלים למתיקות האגס עם הקיק הארומטי של הגבינה המסריחה. לא סלט שהייתי כותב עליו שירה, אבל כן מנה שהייתי חוזר אליה שוב. האיש שישב לפני לא הבין מה אני רוצה מ"בסך הכל סלט".

שף מוטי סופר. צילום: איליה מלניקוב

המשכנו בפיצה פפרוני שהזכירה נשכחות (נעימות) מביג מאמא. בצק שברוח התקופה נחשב עבה מאוד, אך מנגד הוא רך בפה כמו שמיכת פוך (כנראה שמתפיחים אותו לפחות יממה). הוא נשא עליו בקלות פפרוני מאיכות מעולה, ממש מעט רוטב עגבניות ומוצרלה די בפאלו. הפיצה יצאה מהמטבח בדיוק בשנייה הנכונה, כך שהשומן שניגר מהפפרוני נזל כולו על הבצק, אך לא הספיק לעשות אותו סמרטוטי, ובעצם יצר עוד שכבת טעם נוסף לאלה של הרוטב והגבינה. אני זללתי את החצי שלי בהנאה, שותפי אמנם רוקן את הצלחת, אך ציין שפיצה שירוקו הייתה מספקת אותו באותה מידה.

המנה הטובה בארוחה הגיעה אחר כך: זה היה ספגטיני (ספגטי דק יותר) עם צדפות מסוג וונגולי, שהשריון שלהן מזכיר את הצדפות שכילדים נהגנו לאסוף בחוף הים ולשזור מהם שרשרת. זו הייתה מנה נדיבה והיה בה יחס נכון בין הצדפות לפסטה. לשמחתי בחר המטבח להוציא אותה בגרסה הקלאסית של רוטב אלי אוליו, כך שיכולנו להרגיש את טריות הצדפות ואת הקיק המגניב של שמן הפפרצ'ינו שהוסיפו במטבח לקראת יציאת המנה. ליקקתי את הצלחת (והוא לא התרגש).

הדניס הצלוי היה פשוט וטוב (רק חבל שהוגש עם מנת צד של פולנטה סתמית לחלוטין) וכך גם המלפטי, כופתאות תרד אפויות, עם פלפל קלוי, בצל מאודה וגבינות ברוטב רוזה. הברווז ברוטב הדרים לעומת זאת הגיע שחור משחור, בטעם דומיננטי מדי של סוכר ותפוזים. כמעט לא נשאר כל זכר לחיה שפעם שחתה. אולי רק במרקם.

סיימנו בטירמיסו. רוצה להגיד – ככל הנראה הטירמיסו הטוב ביותר שאכלתי בחיי. קרם מושלם, ארומת הקפה בול במידה, ביסקוויטים שנמסו בפה (אי אפשר לתאר קינוח כל כך טוב בלי להשתמש לפחות בקלישאה אחת) ובת טעם אלכוהולית משכרת. טירמיסו כל כך מופלא שאפילו השותף שלי נאלץ להודות שיש פרטנר במטבח.

יצאנו שנינו מבולבלים. אני לא הבנתי איך ייתכן שכבר ארבע שנים רונימוטי נמצאת מרחק יריקה מהבית שלי ורק עכשיו גיליתי אותה, הוא לא הבין על מה כל המהומה. "עוד מסעדה איטלקית" הוא אמר, "ממש פשוטה". "צודק, ממש פשוטה", עניתי לו, וחייכתי לעצמי.

חשבון

סלט אנדיב –
פיצה פפרוני – 56 ש"ח
מלפטי – 46 ש"ח
פסטה וונגולי – 62 ש"ח
דג צלוי – 118
ברווז בהדרים – 89
טירמיסו – 36
יין – 44
גראפה – 42
קפה – 18
פלגרינו – 22

סך הכל -581 ש"ח

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 7f7f836870b7e6