טיים אאוט timeout
  • מה אתם מחפשים?
  • מסעדות
  • סרטים
  • מוזיקה
  • אמנות
  • במה
  • ברים
  • אטרקציות
  • עם הילדים
  • אורבני
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור
    • לפי יום
    • היום
    • מחר
    • בסופ"ש
    • בשבוע הקרוב
    • בחרו טווח זמנים
    • הכל
    החל מיום:
    עד יום:
    בחר
    סגור

אוגוסט: מחוז אוסייג'

2013, ארה"ב

אורך
121 דקות
במאי
ג'ון ולס
שחקנים
מריל סטריפ, ג'וליה רוברטס, יואן מקגרגור, כריס קופר

טיים אאוט אומר

5
on IMDb

ביקורת: אוגוסט - מחוז אוסייג': לא ההצגה הטובה בעיר

הסרט החדש המבוסס על מחזה מהולל לא צולח את המעבר מהבמה לקולנוע
| מאת: יעל שוב

"מטלטל כשם שהוא מגלגל מצחוק", טען מבקר התיאטרון של הניו יורק טיימס. חברים שראו את כל שלוש השעות של "אוגוסט: מחוז אוסייג'" בברודווי דיווחו גם הם שהקהל נקרע מצחוק. ועכשיו המועמדות של מריל סטריפ לגלובוס הזהב בקטגוריית "השחקנית הטובה ביותר בקומדיה או מחזמר" על הופעתה בעיבוד הקולנועי למחזה מאת טרייסי לטס מרפררת לאותה חוויה תיאטרונית, אבל אלמלא העדויות אלה לא היה לי מושג ש"אוגוסט" אמור להצחיק.

אז מה קרה? בהנחה שההצגה המקורית אכן היתה ראויה לכל ההילולים והפרסים שבהם זכתה (טוני, פוליצר וכל השאר), התשובה נמצאת אולי בשעה השלמה שנחתכה מהמחזה בדרכו למסך ופגמה בזרימה הקומית שלו. על החיתוך אחראי המחזאי עצמו שחתום על התסריט, וככל הנראה נכנע לאחים וויינסטין הידועים כמקצצים חסרי רחמים (רק לטרנטינו הם נותנים לעשות מה שהוא רוצה).

כשהמשורר השתיין בוורלי ווסטון (סם שפרד) נעלם, שלוש בנותיו ובני זוגן מתכנסים בבית המשפחה כדי לתמוך באימן. וויולט ווסטון (סטריפ) חולה בסרטן הפה ומכורה לכדורים, והיא משתמשת בזה כתירוץ לנגח, להשפיל ולהעליב את כל הנוכחים בלשונה המשוננת. גם אחותה (מרגו מרטינדייל מ"צדק פרטי") ובעלה (כריס קופר, שבגלמו גבר פשוט וטוב הוא היחידי שמצליח לגעת ללב) נמצאים שם, ואחריהם מגיע בנם הגמלוני ורפה השכל (בנדיקט קמברבץ'). כל זה קורה בקיץ חם במיוחד באוקלהומה, וכמיטב המסורת של הדרמטורגיה הדרומית מאז טנסי וויליאמס, ברור שבשלב מסוים יצוצו סודות מרים מעל פני השטח. ואלה אכן מגיעים, לא בטפטוף אלא במפל גועש.

כדי שהסודות האלו יטלטלו אותנו כשם שטלטלו את המבקר של הניו יורק טיימס, אנחנו צריכים לחוש קשר רגשי אל הדמויות, אלא שפרט לאמא האיומה, שגדלה בצילה של אם איומה ממנה, אף לא אחת מהן מבשילה לכדי דמות שלמה. כל אחות סוחבת תסכול משל עצמה – ברברה (ג'וליה רוברטס) פרודה מבעלה (יואן מקרגור) שבוגד בה עם סטודנטית שלו, קארן (ג'ולייט לואיס) מפיצה חיוכים ומתכחשת לכך שארוסה החלקלק (דרמוט מלרוני) שולח ידיים לבנות עשרה, ולאייבי (ג'וליאן ניקולסון מ"אימפריית הפשע"), שנשארה מאחור לטפל באמה, סוף סוף יש בחור, אבל זה מסובך. כפי שהבחנתם, יש כאן שפע של כוכבים (בהם שלושה זוכי אוסקר ועוד שלושה שהיו מועמדים), אבל רובם אינם מצליחים לפתח את הדמויות המרודדות שהופקדו בידיהם מעבר לקלישאה. חלקם (בעיקר מקגרגור) אף סובלים מהפער בין גודל כוכבותם לקוטן תפקידם, שמדגיש את המלאכותיות בליהוקם (ההפקה הבימתית המהוללת שהגיעה לברודווי מתיאטרון סטפנוולף בשיקגו היתה נטולת כוכבים). ועדיין לא הזכרתי את המטפלת האינדיאנית (מיסטי אופאם) שגרה בחדר למעלה. היא כנראה אמורה לסמל משהו בנוכחותה שקטה, והמחזה רומז לכך שהמשפחה הסדוקה היא דימוי להתפוררות האידיאליזם האמריקאי בעידן בוש. אבל הרובד הסמלי הקלוש אינו תורם להעמקת הדרמה האנושית.

ג'ון וולס, שזה בסך הכל סרטו השני כבמאי (יש לו הרבה יותר ניסיון כתסריטאי וכמפיק), מתמודד עם הסגירות של המחזה באופן המקובל והצפוי – חלק מהסצנות הוצאו מהבית והועברו למכונית, או למרפסת (ב"אלוהי הקטל" וב"ונוס בפרווה" רומן פולנסקי הדגים היטב שלא צריך לצאת מגבולות המרחב התיאטרוני כדי לתרגם הצגה לדרמה קולנועית עזה). כשהסודות מתחילים לצוץ, מגבלותיו של וולס כבמאי מתבלטות עוד יותר. בעת חשיפת הסוד הגדול הראשון, למשל, הוא עובד עם פוקוס סלקטיבי כך שרק אחת משתי השחקניות נראית בברור. הבחירה הזאת אינה מצדיקה את עצמה, ובמקום לתמוך בדרמה היא נראית כטעות של צלם (גם גס ון סנט מרבה לעבוד עם פוקוס סלקטיבי, אך הוא עושה איתו דברים מקוריים ומעניינים).

השאלה העיקרית היא, כמובן, איך סטריפ בתפקיד האמא האיומה. על אף מאמצים ניכרים לעין, ואולי בגללם, זה לא ייזכר כאחד מתפקידיה הגדולים. היא מגישה הופעה עתירת שטיקים של גרנד-דאם, אך זו הופעה יבשה וחסרת עומק, ולכן אינה מצחיקה במיוחד, וגם לא מעוררת אימה או צער. נדמה לי ששירלי מקליין, שניהלה קמפיין להשיג את התפקיד והביעה ברבים את אכזבתה כשהפסידה אותו לסטריפ, היתה יכולה לגלם טוב יותר את תסכוליה המרושעים של האישה המרה, ולו משום שכשזכתה באוסקר היחיד שלה בגיל 50 היא סיכמה את נאום התודה שלה במלים "זה הגיע לי".

אירועים | היום 13.11

  • היום
  • מחר
  • בסופ"ש
  • בשבוע הקרוב
  • בחרו טווח זמנים
  • הכל
החל מיום:
עד יום:
חפש
סגור
לא נמצאו סרטים להצגה, מועדי ההקרנה מעודכנים עד יום ד', אנא חפשו שוב בימים הקרובים
now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 1132b7ef270361ea