"תברח" הוא סרט אימה שהיה יכול למרוח חיוך נבזי גם על פניו של היוצר הכי חתרני בז'אנר, ג'ון קרפנטר. הוא גם סרט שנהנה יותר לשחק עם מתיחויות בין גזעיות מאשר להפחיד את הצופה למוות. יש כאלה שיתאכזבו מזה – הסרט טיפה יותר מדי מאוהב ברעיון הגדול של עצמו – שלפגוש את ההורים של החברה הלבנה שלך יכול להזיק לבריאות (אפילו אם הם "היו מצביעים לאובמה גם פעם שלישית", כפי שהם מעידים על עצמם).
כריס, צלם צעיר ורציני (דניאל קלויה), מאוהב עד כלות ברוז (אליסון וויליאמס, "בנות"). עם זאת, הנסיעה המתקרבת שלהם לאחוזה המבודדת של משפחתה ממלאה אותו אימה. הצבי שאותו הם דורסים בדרך לא עושה טוב לעצבים הרופפים של כריס, והמבט שהחיה נועצת בו עם נשימותיה האחרונות מרגיש כמו אזהרה.
ההתחלה של "תברח" חדה ודוקרת. זה חלק שרוצים שלא ייגמר, ודמויות ההורים המביכים שמצטרפות לסיפור שמות ללעג פריבילגיות של ליברלים לבנים עם כל לחיצת יד "מגניבה" ושימוש עילג בסלנג ("חבק אותי, אחי!", אומר אביה של רוז וכופה עליו חיבוק). בינתיים הסרט בונה מתח מדויק בין גבולות הנדיבות ההורית לבין העצמאות של כריס, בעוד ברקע מספר מטריד של משרתים שחורים מסתכלים בו כמו זומבים פעורי עיניים.
מי שעומד מאחורי כל זה הוא ג'ורדן פיל (מהסדרה המעולה של קומדי סנטרל "קיי ופיל"). קשה שלא לעודד את השאפתנות שלו כאן, בסרט הביכורים שלו, אבל חסרה בו המשמעת שאפיינה את המערכונים שכתב לטלוויזיה. הרבה מהרגעים המבריקים ביותר ב"קיי ופיל" היו סיוטים מיניאטוריים בפני עצמם, כמו הפנטזיות הקלאסיות "עיר הכושים" ו"ארוחת בוקר קונטיננטלית" (המערכון האחרון הוא פרודיה על "הניצוץ"). "תברח" חושף את הסוד הקטן והמלוכלך באופן קצת גס מדי, והצופה נשאר כשהוא ממתין לשווא לתובנה נוספת, רפלקסיבית יותר, מהסוג שפיל הצטיין בהן עד כה. אבל מגיעה לו הזדמנות נוספת בדרך לסרט המושלם.
על מה הסרט? גבר שחור נוסע לפגוש את ההורים של החברה הלבנה שלו ומגלה שלא הכל כפי שהוא נראה.
לראות? כן. קומדיית אימה פגומה אבל אמיצה.
לא נמצאו סרטים להצגה,
מועדי ההקרנה מעודכנים עד יום ד', אנא חפשו שוב בימים הקרובים
