מצפה כוכבים: הושבנו בתול "מלחמת הכוכבים" וגיק נאמן למרתון

לרגל צאת "מלחמת הכוכבים: הכוח המתעורר", הפגשנו כתב שחי שלושה עשורים במדינה מערבית (בסך הכל) מבלי שיראה ולו סרט אחד בסדרה המיתולוגית, עם קולגה גיק למהדרין שיודע את הסדרה בעל פה למרתון חד פעמי

חיו ארוכות ושגשגו? צ'ובאקה והאן סולו. צילום מסך.
חיו ארוכות ושגשגו? צ'ובאקה והאן סולו. צילום מסך.
16 בדצמבר 2015

מתן: לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה, היה סרט שלא ראיתי. ידעתי שזה סרט שחיבר יחדיו את כל הז'אנרים: פנטזיה, מדע בדיוני, הרפתקה, אקשן, דרמה ואפילו קצת קומדיה, אבל לא ראיתי אותו. במשך שנים טענתי שהוא הגיע מוקדם מדי – גם אם בני גילי או צעירים ממני צפו והתאהבו בו. אבל עבורי "מלחמת הכוכבים" נותרה כמו שאר המלחמות שקרו טרם זמני: הד נשכח של מורשת קרב של מישהו אחר.

ובכל זאת, כמו דור שני לשואה, המלחמה ליוותה אותי כל חיי מכל פינה של התרבות המערבית. רפרנסים, פרודיות, מחוות, חיקויים, מרצ'נדייז. עוד לפני שידעתי בכלל ש"מלחמת הכוכבים" הוא סרט כבר הכרתי את כל מה שצריך להכיר מבחינתי: את חרבות האור, את "May the Force be with you" ואת כוכב המוות. הרי אם כבר ראיתי את "ספייסבולס" של מל ברוקס, "מלחמת הכוכבים" הוא פשוט "ספייסבולס" בגרסה הלא מצחיקה, לא?

אם כך, המשימה: מרתון. שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה. או בעצם, שלושת הפרקים האחרונים של הסדרה. בקיצור, הסרטים המקוריים. מכיוון שהניסיון הוא להבין אם הסדרה עומדת במבחן הזמן, העדפנו להתמקד בטרילוגיה המקורית (1977־1983), לוותר על הפריקוולים (1999־2005) ולקבוע אחת ולתמיד אם "בתול סטאר וורז" היא הגדרה הגיונית למעמדי, בעוד השכל הישר אומר דווקא ש"בתול" הוא כינוי הולם יותר דווקא למעריץ רציני של הסדרה.

"מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה"

מתן: יש משהו מוזר מאוד בלראות לראשונה סרט שראית מהדהד באינספור יצירות אחרות. זה אולי הדבר הכי קרוב לדז'ה וו מלאכותי. העיצוב, הדמויות, המוזיקה האיקונית. זה לא סרט, זו "המונה ליזה". אפשר רק להעריך כמה מרשים היה לראות את זה בזמן אמת. אבל האם אפשר להסתכל על זה היום בלי לקחת בחשבון את הערך ההיסטורי?

כמה דברים תופסים אותך בהפתעה במפגש עם האימא של כל סרטי הוליווד המודרניים: הקצב אטי מהצפוי. התרגלנו לסרטים בהילוך חמישי, עם שוטים קצרצרים ואקספוזיציה באורך פעימת לב, אבל בשנת 1977 אף אחד עוד לא חשב על התעלולים האלה. האן סולו (הריסון פורד בתפקיד שירה את הקריירה שלו לחלל) מופיע רק 40 דקות לאחר תחילת הסרט, "הכוח" הוא אנרגיה אמורפית, לא אסופה של טריקים טלקינטיים מגניבים, ויודה לא בנמצא. ובכל זאת, הקסם שם, גם אם הוא בן עשרות שנים.

אברי: הצפייה הזאת מעלה את השאלה הבלתי נמנעת – מה יש בו, בסרט הזה, שגרם לו להפוך לתופעה שהפך לה? למה הוא ולא אחד ממאות סרטי המדע הבדיוני שיצאו לפניו ואחריו? האם יש בו איזו איכות פנימית, או שזו הייתה הצטרפות נסיבות משוגעת? הרי לפעמים המשחק חורק ובהחלט לא כל הדיאלוגים עובדים. אולי זה כמו שאומברטו אקו כתב פעם על "קזבלנקה" – שהסרט עשוי מארכיטיפים סיפוריים שלא יוצרים רצף דרמטי מורכב או שלם, אבל מסת הקלישאות חסרות הבושה מביסה את ההיגיון, עד שהיא מוציאה אותנו מהציניות שלנו ומצליחה לרגש. ואולי זו העובדה שגם בחלוף ארבעה עשורים, מדובר בסרט נהדר.

"מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית"

מתן: ככל שמתעמקים לתוך העולם שיצר ג'ורג' לוקאס, אפשר לראות את הסרטים כאב טיפוס לבניית מותג. אחרי שראה את ההצלחה של הסרט הראשון, ניגש לוקאס למלאכת עשיית סרט ההמשך מתוך הידיעה הברורה שיהיו פרקים נוספים בסדרה (ושיש המון בובות למכור). הגיוון בתפאורה (עולם קרח מחליף את הרקעים המדבריים של הסרט הראשון), חלליות חדשות ומגוון דמויות שכאילו נבנו מראש כדי להימכר מאוחר יותר באריזות פלסטיק (יודה! סוף סוף!) – כל זה מצביע על תפקידו האמיתי של ילד הסנדוויץ' של הסדרה – לבנות עולם שלם ומלא פרטים, אופי ושפה ויזואלית.

אף שהסרט נבנה לקראת הסיום המיתולוגי שלו ("לא, לוק. אני אביך") במטרה למשוך כמה שיותר צופים לסרט השלישי, הוא לא מרגיש כמו בזבוז זמן. הדמויות מעמיקות, הקשרים מתהדקים וכמה גילויים חשובים עולים במהלכו. אפילו הרפליקה המפורסמת של דארת' ויידר, שאוזכרה לעיל, שנשמעת מחוץ להקשר כדרמטית עד מגוחכת, הופכת ברגע האמת לרגע מעניין כל כך, עד שהוא כמעט מפתיע. הם ידעו טוב מאוד מה הם עושים.

אברי: הסרט עובד! גם הצופה החדש צוחק, מתרגש ונלחץ במקומות הנכונים. הסרט עדיין מסוגל להפיל אותנו ברשת שלו. זה הטריק הגדול של לוקאס: הוא מייצר את התחושה שאנחנו צופים רק בחלק קטן מסיפור רחב ידיים בהרבה, ושהגלקסיה הרחוקה נמתחת הרבה מעבר לסרטים עצמם וממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא צופים בה. אני מייחס את אריכות הימים של הסרטים לשלושה גורמים – העיצוב הפנומנלי והחד פעמי של ראלף מקווארי, המוזיקה האיקונית והסוחפת של גדול מלחיני שוברי הקופות ג'ון וויליאמס, האפקטים פורצי הדרך של המחלקה הצעירה שהוקמה עבור הסרטים והפכה לימים לחברת האפקטים החזקה והמשפיעה בעולם – אינדסטריאל לייט אנד מג'יק. עם זאת אסור לזלזל בעלילה על התפניות והתהפוכות שלה, ולא בהומור ובאקשן. לכן "האימפריה מכה שנית" נחשב על פי רוב לסרט הטוב ביותר בסדרה.

"מלחמת הכוכבים: שובו של הג'דיי"

מתן: הגענו לישורת האחרונה וזהו המקום לשאול – מה פספסתי? כן, זו סדרה מצוינת, בידור בנוי היטב, אבל בסופו של יום מדובר בלא יותר מערמת רעיונות שנאספו בעורמה ונארזו בחוכמה. אין פה תבונה, רעיון מיוחד או חזון, רק סיפור מוצלח ולא יותר. ברור מדוע הוא הלהיב את הצופים בזמן אמת, אבל איך הוא שרד כל כך הרבה זמן?

אברי: לעומת "האימפריה" המופתי, "שובו של הג'דיי" הרבה יותר צפוי ושטחי והצפייה בו בליווי צופה חדש מלווה בתחושת אי נוחות. הצופים הוותיקים רואים בו את כל הפעמים שהם ראו אותו בעבר, ובעיניים מבוגרות הוא מאכזב ברדידות ובשבלוניות של הדמויות ושל חלקים מהעלילה. אבל אחרי כמה דקות, הסרט הקונקרטי, זה שמוקרן על המסך, מתמוסס. הוא הופך לרעיון של סיפור, של עולם. מה שחזק יותר בתודעה הוא הקונספט. "מלחמת הכוכבים" הוא לא סרט, הוא תחושה – והתחושה היא תחושה טובה. זו נוסטלגיה, אבל זה גם הכוח של הסרטים האלו – להיות גדולים מסך חלקיהם ולהפוך לעולם רחוק, לגלקסיה רחוקה, לחללית הכי מגניבה ביקום.

מתן: האפקטים אנלוגיים, תפיסת הטוב והרע של הסיפור תמימה והסוף המושלם מהאגדות – זהו באמת סרט שמרגיש כאילו נוצר לפני זמן רב, אולי אפילו בגלקסיה רחוקה. לא פלא שמעריצי הסדרה התחרפנו על כל תוספת דיגיטלית או שינוי רעיוני שהגיע עם טרילוגיית הפריקוולים או עם השיפוצים הרבים שלוקאס הכניס לסדרה מאז. הרי נוגעים להם בעצב החשוף של הנוסטלגיה. הגעתי מאוחר מדי מכדי שזה יצטרף לקאנון שלי, אז כל מה שאני רואה הוא סרט הרפתקאות בחלל, ישן, פשוט וטוב. אבל דיר באלאק שמישהו נוגע לי ב"ספייסבולס".