השנים האחרונות לא היו טובות במיוחד למדונה, ספציפית מאז הפעם האחרונה שביקרה אצלנו ב-2019, באותה הופעת אירוויזיון שכולם מעדיפים לשכוח. ב-2023 היא כמעט איבדה את חייה, דקה לפני סיבוב ההופעות שבא לסכם 40 שנות קריירה. הטלטלה נמשכה לתוך 2024, אז הלכו לעולמם אחיה כריסטופר, שליווה אותה במשך שנים ארוכות, ואמה החורגת, במקביל לסרט הביוגרפי על חייה שלא הצליח להתרומם. תוסיפו לכל אלה ביקורות חוזרות ונשנות על המראה שלה, התעסקות בלתי פוסקת בגילה ורגעי קרינג' ויראליים ברשתות – ותקבלו מספיק דלק שילבה את שבע השנים הרעות שעברו עליה.
>> היהודי המצחיק מכולם: 9 שיעורים שלמדתי ממל ברוקס

מדונה ידעה שהאלבום הבא שלה חייב להיות משהו אחר – לא עוד אלבומים כמו אלו ששחררה ב-15 השנים האחרונות, שלא הותירו רושם גדול במיוחד. היא נשמעה בהם כמי שרודפת אחרי טרנדים קיימים, מתאמצת מדי ולא ממש מוצאת את עצמה. לכן, כאשפית שיווק תמידית, מדונה הבינה שהדבר הנכון לעשות יהיה פשוט לחזור להצלחה הגדולה האחרונה שלה. היא הכריזה שהאלבום הבא יהיה אלבום המשך ל-Confessions on a Dance Floor מ-2005, שבעצמו היה חזרה לימי הדיסקו העליזים, עם פתיחת ענק כמו "Hung Up" שמהדהדת חזק עד היום.

זה, מצד אחד, מהלך בטוח – בייחוד מבחינה שיווקית – לחזור עם גל של נוסטלגיה אל הדבר הגדול האחרון שיצרת. עם זאת, כמו תמיד בסרטי המשך, זהו צעד שעלול להסתיים במפח נפש ובכישלון. אך מעבר לכך, ברמה הסגנונית והתמטית, יש כאן מהלך רחב יותר שחוזר על עצמו מימיה הראשונים של מדונה: הפנייה והחזרה לרחבת הריקודים כמקום של שחרור וחופש, כבסיס שמרגיש כמו בית. הרחבה שממנה הזניקה את הקריירה שלה, הופכת 43 שנה אחר כך, שוב, למקום שמזניק אותה מחדש.

ברמה המוזיקלית, האלבום Confessions II הוא לא רק חזרה ל-Confessions, אלא יותר פגישת מחזור משמחת של כמה מהאלבומים הגדולים ביותר של מדונה. האלקטרו-דיסקו של Confessions פוגש את ההאוס של Erotica ואת הטריפ-הופ של Bedtime Stories מתחילת שנות ה-90 – עם נגיעות ליריות של Ray of Light, בעיקר לקראת סוף האלבום. המיקס הזה של 3-4 אלבומים אייקוניים של מדונה, פלוס השפעות נוסטלגיות של אולד סקול מימיה הראשונים במועדונים בניו יורק, הופך את האלבום הזה לאירוע משמעותי – כזה שמצליח לחזור למקור ולחדש בו זמנית.

הדואט עם סברינה קרפנטר והקאמבק למועדונים של ניו יורק

במקום לרדוף אחרי אחרים ואחרי טרנדים של צעירים, מדונה החליטה לנבור בהיסטוריה של עצמה, בקטלוג העצום של 40 שנות קריירה, ולהתייחס באופן תמטי – ולעתים קצת דידקטי – לרחבת הריקודים כמקום רוחני שמחבר בין אנשים ומרפא כאבים וטראומות. זה מתחיל בשיר הראשון, "I Feel So Free", שהוא יותר הכרזת כוונות מאשר שיר. הפתיחה שלו, עם "Thanks for Coming", קובעת את הטון והאווירה להמשך האלבום. שני השירים המצוינים העוקבים, "Good for the Soul" ו-"One Step Away", עם האיכות הרגשית והעדינה שבהם, משלימים טריאדה פותחת שכולה שיר הלל לרחבת הריקודים ולכוח המשחרר שלה. "Understand your violence and the trauma you've survivеd, Nobody's free until they're broken", היא שרה בקול צלול ב-"One Step Away" – וכל מי שחווה מסיבה טובה, מכיר את אותו רגע שבו פתאום הכל מתחבר ומשתחרר לתחושת התעלות וחופש.

משם ממשיכים במיקס טבעי (כמו ב-Confessions הראשון, גם פה האלבום ממוקסס כולו כסט אחד ארוך) אל "Bring Your Love", הדואט עם סברינה קרפנטר שעובד היטב אבל מרגיש קצת גנרי. מיד אחריו מגיע שיא נוסף באלבום – ואפשר לומר שגם עמוד התווך שלו – הרצועה "Danceteria", שאולי תתברג כאחד משלושת הלהיטים הגדולים של הפרויקט. באופן שמזכיר קצת את קטע הראפ ב-"Vogue" האלמותי, כולל מחווה קטנה ללו ריד בסוף, מדונה לוקחת אותנו לממואר מהיר ולטיול במועדון בעל חמש הקומות בניו יורק של תחילת האייטיז. זה היה מקום המפגש של כל המגניבים והמוזרים, הכוכבים והפריקים האופנתיים, המקום שבו רקדה כל סופ"ש והכירה את חבריה. זהו גם המקום שבו, כפי שהשיר מספר, היא דחפה את קלטת הדמו של "Everybody" – יחד עם באמפ של קוקאין – לדי-ג'יי מארק קמינס, מה שהוביל לחוזה ההקלטות הראשון שלה, והשאר היסטוריה.

אחרי נגיעה לטינית חביבה בשיר "Read My Lips" – שנכנס גם לאלבום שירי המונדיאל (שם מדונה תופיע בקרוב בגמר ב-19 ביולי) – מדונה מעלה הילוך והאלבום טס למחוזות אקספרימנטליים של הארד-טכנו, האוס ו-EDM. במידה רבה, זהו גם החלק המעניין ביותר באלבום. הוא מתחיל עם "Everything", שהצלילים הראשונים שלו נשמעים ממש כמו "Deeper and Deeper", ומהר מאוד הופך לקטע סמי-טכנו והאוס מהיר ואפילו קצת אלים עם זעקת ה-"Don't fuck with that" באמצע. משם זה ממשיך אל "Love Sensation" החביב (המלצה רותחת לרכיבה על אופניים בדרך לים) פצצת Feel-Good מעולמות "Holiday" שמדונה לא הוציאה כבר שנים. ואז מגיעים אולי שני הטרקים הטובים ביותר באלבום, בראשם "Love Without Words" – קטע האוס ואלקטרו-דאנס מושלם שבו מדונה זורקת שמות של סגנונות שונים ומזמינה אותך פנימה למועדון בלחישות.

הארד-טכנו ושון פן: החלק האפל של האלבום

אחריו מגיע אולי הלהיט הגדול של האלבום, שוודאי יכה גלים במועדונים בכל העולם בקיץ הקרוב – "Bizarre", שיר שנוצר ביחד עם מרטין גריקס, הדי-ג'יי ההולנדי המצליח. זהו שיר EDM אפל ומהיר מאוד על אהבת עבר שלא החזיקה (הדיבור הוא על שון פן). מדונה נשמעת בו מעולה, מרחפת היטב על ביט של האוס ודאנס-פופ אפקטיבי מאוד, שמזכיר את הרימיקסים הגדולים שלה משנות ה-90. אחריו מגיע עוד קטע אלקטרו-אקספרימנטלי מדליק במיוחד – "School", שבו מדונה מלמדת ולומדת כל מה שהיא צריכה ורוצה לדעת. זה אחד הרגעים הסקסיים והיותר חושניים של האלבום, שבו מדונה מנהלת דיאלוג מהיר וחד על אהבה ורומנטיקה במועדון עם הגרסה הגברית שלה, על גבי ביט שמתחלף תכופות. אם מקודם היינו בהאוס של תחילת שנות ה-90 ו-"Erotica", עכשיו אנחנו כבר בטריפ-הופ החושני של "Bedtime Stories" מ-1994.

השליש האחרון של האלבום מתחיל להוריד הילוך לקראת סוף המסיבה, והופך למרגש ואישי יותר, כשהוא מתקרב מאוד לאזורים הרכים והחשופים של "Ray of Light", אלבום המופת של מדונה מ-1998. החלק הזה מתחיל עם "Fragile", שיר שובר לב על אחיה, כריסטופר, שהיה שותף יצירתי ואמנותי שלה במשך 20 השנים הראשונות של הקריירה. הקשר ביניהם נותק בעקבות ריב עצום סביב נישואיה לגיא ריצ'י, מה שהוביל לספר הכפשות שטרח לכתוב עליה ולשנים של רגשות טינה, זעם והתמכרויות. השניים חזרו לקשר קצת לפני מותו, ומדונה ליוותה אותו עד שנפטר מסרטן ב-2024. השיר עצמו נפתח עם אינטרו על מהות החיים, שמזכיר מאוד את פרינס ב-"Let's Go Crazy", לפני שמדונה פותחת בשירה שמהדהדת ברכות וברגישות נדירה.

השיר הבא, "My Sins Are My Savior" עם סטרומאה, הוא עוד יציאה מוצלחת – שיר טריפ-הופ סקסי עם נגיעות אלקטרוניות, חציו בצרפתית, שנשמע כאילו נלקח מהסשנים של "Erotica" ו-"Bedtime Stories" מתחילת שנות ה-90. מיד אחריו, "Betrayal" ממשיך באותו כיוון עם ניחוחות ג'אז מעושנים ומילים מרירות על בגידה, לצד ההשלמה והשחרור שמלווים אותה. משם מדונה עוברת אל "The Test", השיר שכתבה עם בתה הבכורה, לולה (לורדס) ליאון, כמעין סגירת מעגל ל-"Little Star" מתוך "Ray of Light" שנכתב קצת לאחר שנולדה. זה אמנם לא אחד השירים החזקים, ואולי אפשר היה לוותר עליו באלבום ארוך יחסית (16 רצועות), אבל מדונה סיפרה בראיון שכאשר בתה הציעה את השיר – האלבום פתאום הרגיש לה כמו הדבר הנכון לעשות, אז עצם קיומו כבר מבורך.

אחריו מגיע השיר הסוגר של האלבום, שהוא אחד היפים באלבום הנוכחי ואולי אחד השירים הסוגרים היפים ביותר באלבומים של מדונה אי פעם. "L.E.S Girl" היא בלדה אקוסטית ושקטה, שבה מדונה שרה בצורה עדינה ומפוכחת, ללא אפקטים על הקול שלה, על נערה מהלואר איסט סייד שמחפשת את דרכה, מתאהבת בבחורים ומחפשת את המקום שלה בעולם. המילים המסיימות בשיר – "Everything fades except for you, everything fades" – מביאות את האלבום למקום של השלמה, עם מה שהיה ועם מה שיהיה. הכל חולף, הכל דוהה, אבל מדונה הביאה פה ניצחון משמעותי, סוחף, שלם ואמיתי. זהו אלבום שמשמח מאוד את צבא המעריצים שלה, שכבר לא יודעים אם יזכו לעוד אירוע מדונאי כזה בימי חייהם. עכשיו, אפשר להתחיל את הקיץ.
תומר מיכלזון הוא מנהל כאן תרבות וכאן הסכתים, מדונולוג חובב, ויוצרההסכת ״מדונה השנים הראשונות״ – בכאן 88

• ❤ תרבות
• מדונה
• ביקורות מוזיקה