כי יש לכם זמן: 18 המלצות לוהטות לבינג' המושלם

"Please Like Me"
"Please Like Me"

אם יש דבר אחד טוב בקורונה, הוא שפע הזמן שהיא פינתה לנו לצפייה בטלוויזיה. הנה הסדרות שישרפו לכם כמה שעות בדרך הכי טובה שיש

בונדינג

עונה אחת
ממתק מיני-בינג' לפי הספר: עונה אחת, שבעה פרקים, 15 דקות בממוצע כל אחד. זוהי דרמה קומית שחורה שעוקבת אחר טיף, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה שכדי להשלים פרנסה עובדת בלילות כמלכת סאדו ומגשימה לגברים פנטזיות ופטישים. היא שוכרת את חברה המופנם וההומו לשמש לה כעוזר, והסדרה עושה עבודה טובה בלהאיר את הצדדים היפים של סאדו מאזו. זה מוזר, זה מצחיק, זה נוגע ללב וזה ימלא לכם קצת פחות משעתיים מושלמות.

קומיוניטי

שש עונות
אינספור רפרנסים תרבותיים, דמויות שנכנסות ללב וצ'יילדיש גמבינו קטנצ'יק אחד: בתזמון מושלם, 6 העונות של סדרת הקאלט נחתו בנטפליקס כדי לטהר לנו את הנשמה. זה הזמן לבינג' חוזר בפרודיה המתוחכמת הזו על סיטקומים, שנצמדת לכל כללי הז'אנר, משתמשת בכל הטריקים השחוקים ותוך כדי מרסקת אותם לרסיסים. דן הרמון, המוח המבריק מאחורי הסדרה, מעך לנו את את החלום לסרט המובטח, אבל יש לנו עוד תקווה בלב. קול קול קול.

האקסית המטורפת

4 עונות
נפתח בחדשות רעות: אדם שלזינגר, המפיק המוזיקלי המבריק של "האקסית המטורפת", נפטר השבוע בשל וירוס הקורונה. אנחנו הפכנו את זה להזדמנות וערכנו לו ממוריאל בדמות בינג' חוזר באחת הסדרות הכי טובות על המסך, שיצרו רייצ'ל בלום ואלין ברוש מקנה. הציפוי המתוק שלה מבלבל, אבל חבל שתפספסו את הסדרה החכמה הזאת שמלאה בביקורת חברתית, ושבעונה השלישית הפכה מפרודיה קלילה למשהו קצת יותר אפל שעוסק במחלות נפש בצורה מדהימה. השירים הם הדובדבן שבקצפת. הטריילר לעונה הראשונה לא עושה חסד עם הסדרה, אבל זה מחיר ההימנעות מספוילרים. תנו לזה לגדול עליכם.

פליבג

שתי עונות
פיבי וולר-ברידג' היא אלילה. את מה שהתחיל כמופע יחיד שלה בפסטיבל אדינבורו ב-2013, הפך לסדרה של הבי.בי.סי ב-2016 וכבש את העולם בעונה השנייה והאחרונה ב-2019, אפשר לסכם עכשיו כ"וואו, מה לעזאזל זה היה?". "פליבאג" היא תופעת טבע רעננה, פרועה וחכמה שטרם נראתה בטלוויזיה ובמרכזה דמות נשית דפוקה ומצחיקה וטראגית שטרם נראתה בטלוויזיה. וולר-ברידג' כותבת ומגלמת אותה בצעקת שחרור גדולה, בלי להתנצל, בלי לקחת שבויים. יותר משזו סדרת MeToo#, זו סדרה אולטרה-פמיניסטית שכאילו מגיעה מזמן עתיד שבו כבר לא צריך לדבר על MeToo#. וולר-ברידג' היא יוצרת נועזת ומצחיקה כמו הדמות שבראה, אבל אינטליגנטית ורגישה ממנה בהרבה, ו"פליבאג" היא רכבת הרים טלוויזיונית ובינג' מטלטל בפוטנציה עם שתי עונות שמשאירות טעם של עוד, עוד, עוד. אחרי שתסיימו, גשו ל"קראשינג" בנטפליקס, הסדרה הקודמת שלה.

Please Like Me

4 עונות
כבר בפתיח היה ברור שתוך פרק וחצי נתמסר: כמעט כל פרק נפתח בטיגון, בישול, ערבול והגשה של ארוחה אחרת, כשברקע מתנגן שיר שמזדמזם בראש עמוק לתוך הפרק.

הפרק הראשון נפתח ביום ההולדת ה-21 של ג'וש, צעיר חובב בישול שמתגורר עם שותף בשם טום, ומגדל איתו ארנבת וכלב. באותו יום חברה של ג'וש נפרדת ממנו ומודיעה לו באגביות שהוא גיי. הוא מכחיש, אך כבר באותו לילה מתגלגל להתנסות ראשונה עם גבר. למחרת בבוקר אמא שלו מנסה להתאבד, והוא מחליט לעזוב את הדירה כדי להיות איתה.

אבל אל תתנו לפתיחה העמוסה לבלבל אתכם. הדרמה הקומית האוסטרלית הזו שוזרת רגעים שיגרמו לכם לצחוק בקול (הניגון המובחן בדיבור של ג'וש תורם לזה לא מעט) עם כיווצי לב בצורה שלא דומה למה שקורה בסדרות שעוסקות בגילאים האלו, מה שמאפשר צפיית בינג' מרוממת נפש. לסדרה יש 4 עונות קצרות (שזמינות בנטפליקס) והיא לא תתחדש – אל תגידו שלא הזהרנו.

גברת מייזל המופלאה

3 עונות (בינתיים)
דבר נהדר שאמזון פריים עשתה ב-2017: היא נתנה לאיימי שרמן-פלדינו, יוצרת "בנות גילמור", לעשות מה שבא לה. התוצאה היא סיטקום תקופתי סוחף ומרגש על עקרת בית יהודיה צעירה מהעשירון העליון (מרים מייזל בגילומה של רייצ'ל ברוסנן המצוינת) שמגלה שיש לה כישרון לסטנדאפ. הבעיה היא שהשנה היא 1958 ולהיות סטנדאפיסטית פרועה שנעצרת יחד עם לני ברוס זה לא משהו שמתקבל בברכה בחברה השמרנית ממנה היא מגיעה, מה שמוביל לריסוקם של חייה הישנים ותחילתם של חיים חדשים ומסעירים. בגל הסדרות הפמיניסטיות שאפיין את הקומדיה בעשור הקודם, "גברת מייזל המופלאה" היא תוספת מבורכת במיוחד.

הבנים

עונה אחת (בינתיים)
סדרות שבהן כל פרק אורך כשעה הן אף פעם לא חומר בריא לבינג', אבל "הבנים" צולחת את המכשול הזה בכל כך הרבה כישרון שלא הכין אותנו לעובדה שיש רק שמונה פרקים. הסדרה מבוססת על חוברות קומיקס באותו השם, ופותחה בין היתר על ידי סת' רוגן. היא מתרחשת במציאות בה כל גיבורי העל משתייכים לתאגיד מושחת, והתהילה – שנקצרת על ידי מעשי גבורה מפוקפקים ומתוחזקת באמצעות סרטים בכיכובם ומרצ'נדייז – כולה טובלת בסיאוב ואפלה. את כל זה מנסה לשנות קבוצה שבלית ברירה הופכת לפורעת חוק.

קימי שמידט הבלתי שבירה

4 עונות
סדרה מעולה ונהדרת כמו היוצרת שלה, טינה פיי. למרות החזות הילדותית, מדובר בקומדיה מוזרה ומשובחת שנגמרת מהר מדי. הפרקים קצרים ומתאימים לארוחת ערב זריזה, אבל קשה להפסיק אחרי פרק אחד. את סיפור הרקע אנחנו מקבלים במנות קטנות לאורך הפרקים (ובביס גדול בפתיח המצוין): קימי שמידט גדלה באינדיאנה ונחטפה בגיל 14 יחד עם עוד שלוש נשים על ידי כומר ששכנע אותן שסוף העולם הגיע. אחרי 15 שנים בבונקר נעול הן ניצלות – וקימי מחליטה לא לחזור הביתה, אלא לצאת אל העולם הגדול ולהתחיל לחיות בניו יורק.

מצוידת בבדיחות וטעם מוזיקלי שהתיישנו כבר לפני עשור, קימי הנאיבית מכירה את השותף החדש שלה לדירה, טיטוס – הומו סטריאוטיפי, אנוכי והורס מצחוק, ואת בעלת הבית האקטיביסטית והמוזרה. החוטף, שנחשף בסוף העונה, הוא ליהוק טוב מכדי שנעשה כאן ספוילר, ואפילו פיי קופצת לתפקיד שמנמן בהמשך.

חברים מהקולג'

שתי עונות
קומדיה עם דוק של עגמומיות, שבמרכזה שישה חברים בני 40 פלוס מינוס שלמדו יחד באוניברסיטת הרווארד. סדרה שעוסקת בדור הזה, על כל המשמעויות הנגזרות מכך, היא כבר סיבה מסקרנת לתת לה הזדמנות. ההתפתחות המקצועית של ליסה, איתן, מקס, סאם, מריאן וניק מתנהלת ברקע, ואת הספוט לייט מקבל הקשר המורכב ביניהם, ששרד למרות השנים שעברו. כבר בפרק הראשון מתגלה רומן בן 20 שנה שמתנהל בין איתן וסאם, שנשואים לאנשים אחרים (אזהרה: זה לא ספוילר). חוץ מחיי אהבה מסובכים, החברים מספקים גם רגעים מצחיקים ומדכאים, ואיכשהו מצליחים לעורר הזדהות אצל הצופים מהדור שאחריהם. כתיבה טובה וכימיה מדהימה בין השחקנים הופכים אותה לצפיית חובה שבטוח תחזרו אליה בעוד שנה.

גלואו

3 עונות (בינתיים)
קומדיה מקורית על ליגת היאבקות דלת תקציב לנשים בלבד באייטיז שמטשטשת את גבולות הפמיניזם. אליסון ברי היא רות וויילדר – שחקנית שנאבקת על תפקידים קטנטנים בלוס אנג'לס של שנות ה־80. התעלול הקטן שעשתה באודישן לא משיג לה את התפקיד אבל שולח אותה לאודישן אחר, והיא מוצאת את עצמה חלק מהקמתה של ליגת היאבקות (סטייל WWF) לנשים בלבד: "Gorgeous Ladies of Wrestling". זהו, אגב, סיפור בדיוני על ימיה הראשונים של ליגה אמיתית לגמרי שקרבותיה שודרו בטלוויזיה בכבלים בארצות הברית באותן שנים. הדובדבן: מארק מרון בתפקיד המנהל.

ברוד סיטי

5 עונות
"ברוד סיטי" היא תרכיז סמיך של ההוויה הניו יורקית-יהודית, ובפרט של שתי החברות אילנה ואבי. אחת סטלנית, פרזיטית, פסיבית אגרסיבית ומאמצת קודים של תרבות שחורה שלא לצורך. השנייה נגררת, מנקה ערווה מאסלות, נדפקת, דקדקנית ונכשלת בתדירות גבוהה. "ברוד סיטי" נקייה מיומרות אמנותיות, ליצנית ומשתוללת עם הנונסנס שקידם אותה כשעוד הייתה סדרת רשת בעריסה (ולפני שאיימי פולר אהבה ועזרה בהשגת חוזה עם קומדי סנטרל). לכל מי שזקוק להומור נקי מבולשיט.

לא בטוחה

3 עונות (בינתיים)
"לא בטוחה" היא מן בת כלאיים של "בנות" ו"ברוד סיטי". היא עוסקת בחברויות, בשחיקה ובכל מה שקורה בבלוק של יוצרת הסדרה איסה ריי, ויש בה כמויות סיטונאיות של צחוקים, מודעות עצמית ורפרנסים תרבותיים שחורים. ריי, כמו הבנות של "ברוד סיטי", התחילה כסדרת רשת וסיימה ב-HBO, זאת שתמיד מעיזה קצת יותר. ואם לנסות למקם אותה בציר האיכות – היא נמצאת שם, למעלה, מעל הרבה אחרות, ולא רק טלוויזיונית: הסדרה הזאת הפכה לנביאת גל ההיפ הופ הנוכחי.

דברים טובים

3 עונות (הרביעית בדרך)
בשתי מילים: פמלה אדלון. זאת שקצת שאהבנו ב"לואי", זאת שאנחנו רוצים לנשק ב"Better Things". הסיפור הוא סמי-אוטוביוגרפי, מלווה בסי.קיי כיוצר וכותב (לצד אדלון, עד שהתפוצצה פרשת ההטרדות והוא הורחק) ועמוס בתלאות של מבוגרים. סאם פוקס היא שחקנית, גרושה, מגדלת שתי מתבגרות וילדה, לפעמים עושה סטוצים. היא כבר התפכחה מאשליות והבטחות שווא ולמדה איך להישרט ולצאת מזה בחיים, ולכן גם אין בסביבה שלה אידיוטים מפונקים. בלי להפריז בחשיבותה, "דברים טובים יותר" כל כך נבונה, שיש בכוחה לחלץ מכל מה שמייאש ומדכא בהתבגרות מואצת.

המשרד

9 עונות
קחו את ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט, מהאנשים המצחיקים עלי אדמות, שיצרו את פורמט הסיטקום המושלם, חברו אליו את הקונספט המוקומנטרי ששלט בעשור הקודם ביד רמה, זרקו פנימה גם את סטיב קארל, ותקבלו את אחת הקומדיות הכי מצחיקות וחכמות שעלו על המסך. הסדרה שעקבה אחרי הנעשה בחברה להפצת נייר וציוד משרדי מסקרנטון, פנסילבניה, עשתה לעצמה שם גם בזכות דמותו של המנהל מייקל סקוט (קארל), אבל גם בזכות דמויות המשנה שלה, שבזכותן היא שרדה עוד שנתיים בלעדיו.

בנות

6 עונות
יצירת המופת של לינה דנהאם ב-HBO סיפרה את סיפורה של האנה, סופרת שאפתנית שמנסה לבנות את חייה בברוקלין, ובדרך גם להרוס את עצמה. דמויות המשנה המצוינות, הכתיבה המדהימה וגם ההקפדה על כל פרט בסאונד ובתמונה עזרו לסדרה להיות מה שרבים (בעיקר רבות, אבל ממש לא רק) כינו כקולו של דור המילניאלז. בעצם, היא הגדירה את זה בעצמה בקולה של הדמות. קלאסיק לינה.

ברוקלין 99

7 עונות (בינתיים)
אחרי שפוקס הרימה ידיים בעונה החמישית, NBC הרימה את הכפפה והחזירה הביתה את "ברוקלין 99", תודה לאל. דיבור מהיר, פאוזות ארוכות, דמויות מאופיינות לעילא וטרללת כללית בתחנת המשטרה מרכיבים את הקומדיה הכל כך מוצלחת הזאת, שמספקת פאנצ'ים כל שנייה וחצי וגרמה לנו להקים מקדש לאנדי סאמברג המושלם. תנו לנו עוד מזה.

המקום הטוב

4 עונות (בינתיים)
מייקל שור ("המשרד", "מחלקת גנים ונוף") אחראי לאחת הסדרות המשונות בטלוויזיה היום – היא מתרחשת כולה בעולם הבא, היא מפוצצת בטוויסטים והפתעות משונות, היא מבלבלת ואפילו מטרידה, ומכל הערוצים שהולכים מכות על כל סדרת רכש חצי מדוברת, דווקא כאן 11 הוא האחד שמשדר אותה בישראל (זמינה גם בנטפליקס). קריסטן בל, טד דנסון והמון שחקנים מוכרים פחות אבל מעולים לגמרי מכבבים בהזייה המטורללת הזו, שהיא הכל חוץ מבנאלית.

חינוך מיני

שתי עונות (בינתיים)
הכל כבר נכתב על חינוך מיני, הסדרה שמצליחה מצד אחד להחזיר אותנו למבוכות גיל ההתבגרות, אבל עושה את זה עם תועפות של שיק ואינטליגנציה רגשית. לכל הטוב הזה תוסיפו ג'יליאן אנדרסון אחת בתפקיד מופתי, וערימות של מבטא בריטי – והרי לכם מתכון לבינג' המושלם.

בשבילי אתם מתים

עונה אחת (בינתיים)
כריסטינה אפלגייט היא כבר מזמן הרבה יותר מקלי באנדי, והרווח כולו שלנו. הסדרה המתוקה-מטרידה הזו היא מופת של אחווה נשית מתוסבכת, מתח והומור שחור. בינתיים יש עונה אחת שאפשר לתפור ביום, אבל עונה שנייה כבר הוכרזה ואנחנו לא יכולים לחכות לה.

סקס והעיר הגדולה

6 עונות
קצת קשה לדמיין את זה עכשיו, אבל עד לפני חודש ניו יורק הייתה מעוז של פנטזיות והגשמה עצמית, ולא של קורונה ומערכת בריאות קורסת. צריכים תזכורת למה זה בילוי ניו-יורקי איכותי? בינג' של סקס והעיר הגדולה הוא פתרון מצוין. שש עונות, ארבע נשים ועשרות רומנים מלווים בתהיות פילוסופיות שלא ברור אם צולחות את מבחן הזמן – אבל תמיד כיף להתווכח עליהן. אחר כך ממשיכים לשני הסרטים (שזמינים בנטפליקס), ברור.