תנו לעצמכם ליפול בשבי: 5 המלצות אלטרנטיביות למטייל בהודו
זה לא משנה אם אתם תרמילאים בני 20, היפסטרים במשבר גיל 30, אנשי עסקים או הורים הרפתקנים - בהודו הכל אפשרי, אבל אתם חייבים להתמסר לחוויה ולהפסיק להיות חולי שליטה. המלצות אלטרנטיביות לטיול שיוציא אתכם ממירוץ העכברים
שעת ערב מאוחרת בפושקר, עיירה מדברית קדושה להינדואיזם שהפכה לאחת הקולוניות הישראליות המוכרות בהודו, וקבוצת ישראלים מבלה במסעדה היחידה שטרם סגרה את המטבח. אחת המנות המככבות בתפריט היא "טאלי סביח", כלומר, סביח מפורק בצלחת טאלי, ועם המרכיבים המולקולריים של הסביח נמנות כידוע גם פרוסות חציל מטוגנות. אבל אחד מהיושבים חפץ רק בפרוסות חציל מטוגנות, ללא המרכיבים האחרים.
המלצר לא נענה לבקשתו. הסועד הישראלי, מופתע ללא ספק, עומד על המקח בכל הכלים העומדים לרשותו, עד שהוא נאלץ לשלוף את הנשק האולטימטיבי: "סאב קוץ' מילגה". מדובר בססמה שמשמעותה בהינדי היא "הכל אפשרי", ותחת מכבשי אקזוטיזציה בלתי נלאים, שהפכו אותה לקלישאה ישראלית עוד בראשית שנות ה־90, התרוקנה מכל משמעות ממשית. המלצר מזהה את המניפולציה על נקלה, מקשיח את עמדתו, משיב "סומטיימז נו מילגה" וסוגר את המטבח.
החוצפה, חיננית לעתים, מבטאת מתח אמיתי באופן שבו תרמילאים תופסים את הודו. סאב קוץ' מילגה איננה ססמה בלתי נכונה בעליל אלמלא מכירים בהיקשים הלוגיים הכרוכים בה. הודו היא מקום שבו, במידה מסוימת, דברים רבים אפשריים, אך בטח לא בזכות המיסטיקה הקיימת בכל – אלא בזכות שער החליפין הידידותי. נסיבות היסטוריות מצערות, עבור ההודים כמובן, הביאו לכך שבשביל התרמילאים המערביים תת היבשת משמשת מפלט מן החוב הבלתי נגמר לעבודה, לכסף או להורים. וכשאפשר לעשות כמעט הכל בזול, מן ההכרח שהצדקות מיסטיות יגויסו כדי לטעון משמעות במציאות שמוטב שלא להשים אליה את הלב.
ההשלכות המיסטיות אינן פסולות, ויש לא מעט עסקנים הודים המתפרנסים מהן, אלא כאשר הן מסמאות את ההכרה של התרמילאים בעושרם היחסי ומסכלים את התועלת שלהם עצמם. תרמילאים רבים, לא ישראלים בהכרח, נוחתים בשדה התעופה ברוח מדון ומאבק. במקום ליהנות מן האפשרות הנדירה והחד פעמית להותיר את הכסף בצד, הם נכנסים למצב תמידי של כוננות. בחודשים הלא מעטים שביליתי בהודו במצטבר חזיתי בכל התוצאות האפשריות של המאבק הזה: בכי, התמוטטויות עצבים, אלימות, וגם תרועות ניצחון הנגועות באותה גאוותנות מיותרת. כל המקרים היו נחסכים בוויתור מקסימלי שווה ערך ל־20 שקלים.
הוותרנות, הרכנת הראש, היא אם כך הטיפ המנחה למבלים בהודו. כדי ליהנות בתת היבשת יש ליפול בשבי, ולאו דווקא בשבי הקסם ההודי, אם כי מדובר בתנאי הכרחי גם לנפילה הזאת. ליפול בשבי כדימוי לפסיביות מוחלטת, הנמנעת מן המלחמה ומן ההתנגדות לה. ליפול בשבי ולהרשות לאוטובוסים לטלטל אתכם בנסיעות המעבר ולרוכלים להאביס אתכם בסחורות תמוהות, לרמות אתכם, לצחוק עליכם, ואתם כבובת סמרטוטים תפיקו עונג צרוף מן הרפיון המוחלט של השרירים, מן הנפילה בשבי כשלעצמה, המנוגדת לכל מה שקורה במירוץ העכברים התל אביבי, שבו תמיד נדרשת מידה מסוימת של שליטה. תנו למדינה הענקית לעשות בכם כל שתרצה, בגבולות ההיגיון הבריא.
הוויתור הראשון והחשוב ביותר שיש לעשות כרוך באותן דמויות מוקצות ומשוקצות המכונות "הישראלים". אין כל טעם בתכנון טיול מתוך מאמץ מיוזע להימנע ממפגש עם תרמילאים ישראלים, כמו גם בתכנון טיול המיושר בכוונה למפגשים תכופים עם ישראלים. אפשר לעלות על "שביל החומוס" ולסטות ממנו כשרוצים, ולשוב אליו, וחוזר חלילה. אם יש דין שיש לחרוץ בהכללה לגבי עם מסוים, הרי שמדובר רק במקומיים. הודו שורצת תרמילאים המבלים בה חודשים ומצהירים שאינם מחבבים את ההודים. זו עמדה מטופשת ובלתי נסלחת. קלאב מד יש ביוון, ואין צורך להרחיק ליבשת אחרת לצורך חוויה דומה.
על מנת לבקר בהודו יש צורך בוויזה. לשהיה שאורכה עד 60 יום ניתן להוציא ויזה אלקטרונית בהליך פשוט באתר הייעודי של ממשלת הודו (indianvisaonline.gov.in) בעלות 300 ש"ח. על הוויזה להיות מאושרת לפחות ארבעה ימים לפני ההגעה להודו, ועל הדרכון שלכם להיות בתוקף למשך חצי שנה לפחות. לשהייה שאורכה עד שנה עליכם להגיש בקשה דרך אחת מהנציגויות המתקשרות עם השגרירות ההודית בישראל (ש.מ אשרות). עלות הנפקת הוויזה לשנה היא 475 ש"ח, ושלא כמו הוויזה לעד 60 יום, המונה יתחיל לדפוק ברגע שבו הויזה תיכנס לתוקף ולא מרגע שבו נחתתם במדינה בפועל.
* מומלץ מאוד, לשהייה בכל אורך, להתחסן בהתאם להמלצות במרפאות המטיילים.
נחיתה רכה: המושבה הטיבטית בדלהי
עם הנחיתה, בדרך כלל בשדה התעופה בדלהי, תבקשו לעצמכם מקום מהוגן לבלות בו את הלילה הראשון, במיוחד אם זו הפעם הראשונה שלכם בהודו. מרבית התרמילאים בתקציב מוגבל משתכנים בפהרגאנג' מיין בזאר, שוק הכרמל כפול שמונה במידת הרעש, הלכלוך והצפיפות, אם כי המושבה הטיבטית היא יעד זול באותה המידה ונקי הרבה יותר. Wongdhen House הוא גסטהאוס לא יקר יחסית לדלהי (כלומר, לא יותר מ־1,000 רופי, 50 ש"ח ללילה), שלא יבהיל אתכם יתר על המידה.
היכן שלא תבחרו לבלות את הלילה הראשון, חשוב מכל שתקחו את המונית משדה התעופה מהביתן של המוניות המורשות בתשלום מראש. לנהגים האחרים יש מיני עוקצים המחזיקים מעמד כבר עשרות שנים, והעוקץ המועדף הוא, כמובן, להגיד לכם ש"המיין בזאר סגור" ולגייס לטובת העוקץ שוטר במדים (העמלה תגיע מהמלון שבו ישכנו אתכם אחרי שתוותרו על היעד המקורי). אך המיין בזאר לא יכול להיות "סגור", כמו ששכונת פלורנטין בתל אביב איננה "נסגרת" סתם כך, גם אם יש חגים לאומיים אחדים שבהם הכניסה אליה אינה מומלצת לאיש.
Outer Ring Rd, New Aruna Colony, Majnu Ka Tilla, Timarpur, Delhi
לקוראים ולכותבים: ג'יבהי
בחודשי הקיץ, העונה המומלצת לטיול בצפון הודו, תרמילאים רבים צובאים על עמקי פרוואטי, צ'אמבה וקינור שבמדינת הימאצ'ל פארדש. היעדים הצפופים ביותר הם המשולש מנאלי, דרמסלה וכפרי פרווטי, בהם קאסול, הידוע לשמצה בשל הפיכתו לקולוניית סמים ומסיבות ישראלית. עם זאת, לא קשה לסטות מן השביל המקובל אך במעט כדי להגיע למקום מספיק שקט ויפה, שאינו אזוטרי לחלוטין ושניתן לפגוש בו תיירים אחרים. כזה הוא הכפר ג'יבהי, השוכן למרגלות הנוף של עמק קינור, ומכיל כמה בתי אירוח בטווח מחירים של בין 400 ל־1,000 רופי (אפשר גם להתארח אצל משפחה, ואף מומלץ). מגיעים אליו משימלה או מנאלי דרך העיירה אאוט, במסע שאורך כשש שעות. מי שהמרחק היחסי מציוויליזציה אינו מעורר בו חרדה יוכל לבלות בו ימים ושבועות בקריאה וכתיבה, ולטייל במפלים וביער הסובב אותו.
גואה לא מתה: חוף פאטנם
אל תקשיבו למי שטוענים בכל תוקף שגואה איבדה את הקסם. אנשים טענו את זה בשנות ה־60, ה־70, ה־80, ה־90 וגם היום. אבל הקסם קיים. גואה היא איבר מאיבריה של הודו, אבל ההיסטוריה הפורטוגלית, התשתיות המתקדמות, החופש והמגוון הדתי, השוויון המגדרי היחסי ומזג האוויר הבלתי ייאמן הופכים אותה לשייכת־לא־שייכת בבלגן האטומי של מדינת האם. כל זה אכן הציף אותה ביותר מדי תיירים, אבל יש עדיין פינות קסומות שבהן תוכלו להבין על מה כל הדיבור. פאטנם הוא פינה כזו.
הרחק מהחופים הצפוניים וההמוניים של ארמבול ואנג'ונה, פאטנם הוא כפר קטן עם רצועת חוף שקטה, בלי הרבה מסעדות ועם רחוב אחד קטן של חנויות. במחיר שווה לכל נפש תוכלו לשכור בקתה על החוף וליהנות מהכלום. הליכה של רבע שעה צפונה לפלולים ואתם יכולים לשכור קטנוע ולנסוע לאורך רצועת החוף של מחוז קנאקונה והלאה, לגלות חופים ששם התואר "בתולי" אכן מתאר אותם, או לחלופין לאחת משמורות הטבע באזור שהן ספארי־ג'ונגל לכל דבר. טיפ: לארוחת בוקר לכו לצ'אי שופ של האחים חובבי הכדורגל (בכלל, כדורגל הוא הספורט של גואה, לא קריקט) ובקשו באג'י וסאמוסה תוצרת בית.
ונציה ההודית: אודייפור
מדינת רג'סטאן היא אחת המדינות המיוחדות ביותר בהודו. האקלים המדברי ומוקדי הקדושה הפזורים בה משווים לה אווירה מסתורית וקסומה שתוכל לכלכל מלודרמה אוריינטליסטית מושלמת. ובתחומה יש עיר קסומה בפני עצמה, הנחצית בנהר שהדביק לה את הכינוי "ונציה ההודית". הרחובות תלולים וצרים כמו באיטליה, אך האווירה והאוכל הודיים למהדרין. המסעדות שעל גדות הנהר הן מהטובות ביותר בהודו (נסו את Millets of Mewar), ובמטרה לצנן את ההליכות המאומצות בעליות החדות מומלץ ליהנות גם מהמיצים של פאפא. למתפנקים באמת מומלץ לפקוד בכרטיס חד פעמי (כ־300 רופי) את אחת הבריכות של בתי המלון היוקרתיים.
Papa Juices, Chandpole Rd, Udaipur, Rajasthan, India
Chandpole, Hanuman Ghat, Udaipur, Rajasthan, India
סיטקום דל בניצבים: האי ניל
האי ניל הוא חלק מאיי אנדמן שבין הודו לתאילנד (בשליטה הודית), אם כי מהפחות מתוירים בהם. אחרי המונסונים ולפני שיא עונת התיירים (כלומר באזור ספטמבר ואוקטובר) הוא פוער חלון הזדמנויות נדיר שבו תוכלו להיות, במשך שבועות, כמעט התיירים היחידים בו מן המערב. האי מתנהל כסיטקום דל בניצבים, משהו כמו סטארז הולו של "בנות גילמור", כך שהכרטיסן של האוטובוס, שמהר מאוד יהפוך לידיד, ינחה גם את תחרות הכישרונות בכיכר המרכזית, וכל אחד בשכונה יידע על הימצאותכם באי ולפעמים גם על מעשיכם בתחומיו (קצת מלחיץ, אבל חינני). מבחינה הלינה, בתקציב תרמילאים (יש גם בתי מלון), אין מקום שמשתווה ל־Sunrise Resort של נילקמאל, יליד האי שייקח אתכם לדוג ולשנרקל, וישמש גם כחבר עצל אך נאמן. מונה, המופקדת על המטבח, מכינה הכל באותו הרגע, ומומלץ לבקש ממנה קפה קר עם חלב קוקוס (האגוז יאותר וייפתח רק בשעה שתבקשו) או דגים במסאלה לארוחת ערב.
Sunrise Beach Resort, Sitapur, Neil Island, Andaman Islands, India