6 סרטים מומלצים בפסטיבל חיפה, כולל אחד שלא תוכלו לראות

במהלך סופשבוע ארוך בפסטיבל הסרטים ה-40 של חיפה, בארבעה סרטים מארצות שונות – ארה"ב, ישראל, אוסטריה ונורבגיה – ראיתי דמות שסובלת מדימום מהאף המעיד על לחץ נפשי מוכחש. רק באחד הסרטים מצאתי שהדימום קיבל הצדקה דרמתית וסגנונית מעבר לקלישאה. זה אחד היתרונות (ויש שיאמרו חיסרון) של פסטיבלי קולנוע, שמספקים צפייה מרוכזת המבליטה תופעות וגם פרטי טריוויה. בשורות הבאות אסקור כמה מהסרטים מעוררי העניין בהם צפיתי. יש לציין שאת מחיאות הכפיים הרבות ביותר קיבל סרטון שהוקרן לפני כל סרט וסרט, ובו הופיעו בזו אחר זו המילים "אין לסרט סוף טוב עד שכולם חוזרים". הסרטון לווה בצלילים של לב פועם ושעון מתקתק. זאת היתה תזכורת אפקטיבית לכך שגם אם אין כרגע אזעקות בחיפה, והאולמות מלאים שוחרי קולנוע, תחושת הנורמליות שדוברי הקואליציה מנסים למכור לנו היא מזויפת.

>> כל יום קורה משהו דפוק, ואף אחד לא יציל מהמוות. אז עשיתי מזה סרט

"טווס"

ביפן יש חברה בשם "Family Romance, LLC" המציעה שירותי ליווי חברתיים. ב-2019 וורנר הרצוג יצר סרט עלילתי בשם זה, האחרון שלו עד כה, וליהק את מנהל החברה לתפקיד עצמו. בין השאר הוא שלח אותו למלא את מקום האב החסר בחתונתה של כלה צעירה, ולגלם אבא גרוש עבור ילדה ואם שנזקקו לסגירת מעגל. בסוף הסרט המוזר והמרגש הזה האיש חזר לביתו, אך הסרט לא נכנס איתו פנימה והשאיר אותנו תוהים איך עיסוקו משפיע על חייו הפרטיים. אני לא יודעת אם ברנהארד ואגנר הגרמני צפה בסרטו של הרצוג לפני שכתב וביים את "טווס", אבל אני מנחשת שזאת היתה נקודת המוצא שלו.

סרט הביכורים השנון שלו מספר על חברה אוסטרית דומה (אך מומצאת) בשם "חבר להשכיר", ומתמקד בבחינת ההשפעה של עיסוקו של הגיבור על הזוגיות שלו ועל הגדרתו העצמית כאדם. מתיאס (אלברכט שוך מ"במערב אין כל חדש") מגלם בן לתפארת עבור איש עשיר שחושק במינוי כלשהו, בעל דורסני עבור אישה שמתקשה להתמודד עם בעלה האמיתי, ותפקידים נוספים. הוא כל כך מתורגל בריצוי האנשים ששוכרים את שירותיו, שהוא כבר אינו יודע איך לרצות משהו בשביל עצמו, ואיך להגיב באופן טבעי ולא מתוסרט. כשבת זוגו עוזבת אותו בטענה שאינה מכירה אותו יותר, מתיאס מתערער לגמרי (זה מתבטא, בין השאר, בדימום מהאף). "טווס" הוא קומדיה דוקרנית ואלגנטית, שנשכרת רבות מהופעתו המדויקת של שוך כדוגמן של רגשות, שפניו עוטות הבעה מבולבלת כשהוא נדרש להיות הוא עצמו.
"טווס" יוקרן שוב ב-9.1

"לימונוב: הבלדה"

לאדוארד לימונוב דווקא היתה לא תפיסה עצמית עזה כאמן וכמהפכן. מעולם לא שמעתי על המשורר-סופר הרוסי יליד 1943, אבל "לימונוב: הבלדה" של קיריל סרברניקוב ("הסטודנט") שכנע אותי שזה איש מעניין שראוי לסרט משל עצמו, גם אם מדובר בגיבור לא מאוד סימפטי. בן ווישאו (הסרט דובר אנגלית עם מבטא) ממגנט בתפקיד הצעיר האגוצנטרי, שבטוח לגמרי שהוא המשורר הכי גדול בברית המועצות, גם אם אחרים עדיין לא גילו זאת. הוא מסביר שיש שני סוגי משוררים רוסיים – סובייטים ודיסידנטים, והוא לא אחד משני הסוגים.

עד סוף הסרט, שרובו מתאר את שנותיו הסוערות והמתסכלות כגולה בארצות הברית, לפני שחזר לרוסיה כסופר של רבי מכר אוטוביוגרפיים עתירי סקס, אנחנו מגלים למה הוא מתכוון. סרברניקוב יצר סרט פרוע ונזיל, שנע בין סיקוונסים חלומיים מסוגננים לעילא לבין סצנות בסגנון ריאליסטי אגרסיבי. זה לא סרט קל לצפייה, ואילו היכרתי את לימונוב אולי היו לי טענות כלפי ייצוגו על המסך, אבל מששרדתי עד סופו הסיבירי אני שמחה שהקדשתי לו את זמני.
"לימונוב: הבלדה" יוקרן שוב ב-9.1

"מסייה אזנבור"

גם "מסייה אזנבור" הוא ביוגרפיה קולנועית, הפעם של דמות הרבה יותר מוכרת, לפחות במערב. סרטם של מהדי אידיר וגראן קור מלאד עושה את הטעות המוכרת, ומנסה לפרוש בפני הצופים את כל סיפור חייו הארוכים של שארל אזנבור, מילדותו ועד זקנתו. חציה הראשון של הביוגרפיה הקונבנציונאלית הזאת מעניין מבחינת פרטי ההיסטוריה המתוארים בה, עם פוקוס על יחסיו של כותב השירים נמוך הקומה עם אדית פיאף שפרסה עליו את חסותה (על פי הסרט היא הורתה לו לנתח את אפו, בטענה שרק זמרים יפי מראה יכולים לשיר שירי אהבה).

אבל אחרי שהוא נפרד ממנה ויוצא לדרך עצמאית הסרט הולך ונמשך, מדלג מפה לשם, חוטא בליהוק סטטיסטים לתפקידי סלבריטיז – היי, תראו, הנה פרנק סינטרה וחבר שחור! – ומאבד את לכידותו. מה שכן, טאהר רחים ("נביא") מצוין בתפקיד הזמר הארמני, שסבל מאנטישמיות כי רבים חשבו בטעות שהוא יהודי, ופרנקופונים ודאי יאהבו את הסרט יותר ממני.
"מסייה אזנבור" יוקרן שוב ב-9.1

"מה שמחבר ביננו"

סרט צרפתי הרבה יותר טוב ושלם מבחינה דרמתית הוא "מה שמחבר בינינו" של קארין טרדייה ("סביונים"). נקודת המוצא מוכרת – בעלת חנות ספרים פמיניסטית שהיא גם רווקה מזדקנת (ולריה ברוני טדסקי) מתבקשת על ידי השכנים לטפל בבנם בן השש בזמן שהם הולכים לבית יולדות. למרות התנגדותה הראשונית, היא כמובן מתאהבת בילד המתוק, אבל משם והלאה הסרט מפתיע אותנו שוב ושוב, בלי ליפול למלכודת הסנטימנטליות המתחסדת.

העלילה משתרגת לכיוונים שונים, כשעוד ועוד דמויות מצטרפות (וחלקן גם נעלמות) ונוצרת ביניהן דינמיקה אנושית ומשפחתית משכנעת ונוגעת. במהלך הצפייה חשבתי שזה הסרט הכי מקסים שצפיתי בו מאז "נשארים לחג", שגם הוא לקח תבנית מוכרת ומילא אותה באנשים אמיתיים ובאמפטיה, וזאת ההמלצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה.
אין עוד הקרנות בפסטיבל, אך הסרט נרכש להפצה

"ארמנד"

ילד בן שש עומד גם במרכז הסרט הנורבגי "ארמנד", אך הוא אינו נוכח בו, כשהשאלה מה הוא עשה או לא עשה לחברו לכיתה יון מחוללת את הדרמה המתוחה שמתרחשת בין אמו אליזבת (רנאטה ריינסב מ"האדם הגרוע בעולם"), להוריו של יון, ולמורי בית הספר שזימנו אותם לשיחה (היועצת מדממת מהאף). את הסרט כתב וביים הלפדן אולמן טונדל, שהישגו הגדול עד כה הוא היותו נכדם של אינגמר ברגמן וליב אולמן. יש להניח שהמורשת המשפחתית המפוארת הזאת תרמה לכך ש"ארמנד" זכה בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים בפסטיבל קאן.

השעה הראשונה של הסרט מעניינת, משוחקת מצוין, ומרתקת את הצופים לחידה שבמרכזו, כשעוד ועוד פרטים נחשפים לגבי הקשר בין הדמויות. אבל משום מה אולמן טונדל החליט לעטר את חציו השני של הסרט בסצנות הזויות שאמורות לייצג את תודעתה המסוכסכת של אליזבת, ואלה מפוררות את הדרמה. גם הבחירה לצאת מחדר הכיתה שבו מתרחש המפגש, ולשלוח את הדמויות להיתקל בדמויות נוספות במסדרונות בית הספר היא טעות בשיקול. וזה ממש חבל, כי מתוך השעתיים הארוכות של הסרט אפשר לגזור משהו הרבה יותר מהודק ושלם.
"ארמנד" יוקרן שוב ב-10.1

"בירד"

אנדריאה ארנולד ("אמריקן האני") היא במאית הרבה יותר מנוסה מהצעיר הנורבגי, ובניגוד אליו היא מצליחה לשלב דרמה מתוחה עם סצנות הזויות, שמעשירות אותה ותורמות לה רובד רגשי עז. "בירד" מספר על ביילי בת ה-12 שחיה בבית מוזנח בצפון קנט עם אביה חסר האחריות (בארי קיוגאן מ"רוחות אינישרין") ואחיה למחצה, שרואה עצמו כשומר השכונה. לאימא של ביילי יש עוד שלושה ילדים מגברים אחרים, ובן הזוג החדש שלה הוא גבר אלים. ביילי הטום-בוי מרגישה שהיא צריכה להציל את כולם, וזה כולל זר מסתורי (פרנץ רוגובסקי מ"Passages") המציג עצמו כבירד.

הסרט צולם בסגנון הריאליסטי התזזיתי האופייני לבמאית הבריטית הנהדרת, אך הפעם משולבים בו דימויים חלומיים, שאפשר לפענח אותם כריאליזם מאגי, או כנקודת מבטה של הגיבורה המתריסה. כדרכה, ארנולד ליהקה שחקנית צעירה וחסרת ניסיון לצד כוכבים מוכרים. זה עובד יופי כי ארנולד מגוננת על הגיבורות שלה, והיא שוב יצרה סרט מחוספס ומלא יופי וחמלה.
"בירד" יוקרן שוב ב-10.1