בתבונה וברגישות: הסרטים המומלצים של פסטיבל סולידריות 2025

"הבמאי ראדו ג'ודה לא יקרין את סרטו בפסטיבל ירושלים, ומתעקש: זה לא חרם". זאת הייתה הכותרת שניתנה בעיתון "הארץ" לראיון עם הבמאי הרומני המהולל שערכה שני ליטמן בפסטיבל ברלין בפברואר השנה. הסרט המדובר הוא "קונטיננטל 25'" שזכה שם בפרס דב הכסף לתסריט. "כשפנו מפסטיבל ירושלים לחברת ההפצה של הסרט, החלטנו לדבוק בהחלטה העקרונית שקיבלנו כבר בפברואר – לא להשתתף בישראל בפסטיבלים שמממנת המדינה. אם יהיו פסטיבלים עצמאיים אפשר יהיה לדון בכך", צוטט ג'ודה בראיון.

"קונטיננטל 25'" יוקרן בסינמטק תל אביב בערב הפתיחה של פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם ב-4.12 (לפרטים וכרטיסים). זה הישג מרשים לפסטיבל, ועדות לכך שג'ודה מתכוון למה שהוא אומר. סרטיו – בהם "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים", "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם", ו"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (היחיד שזכה להפצה מסחרית בישראל) – מציעים ניתוחים חדים של החברה הרומנית ומפנים זרקור לאנטישמיות, צביעות, ניצול ועוד רעות חולות. כלומר, פסטיבל סולידריות הוא הבית הטבעי עבור הקולנוען שכל הפסטיבלים חושקים ביקרו.

סרטו האחרון הוא משל מוסר העוקב אחר פקידת הוצאה לפועל בקלוז’-נאפוקה, בירת טרנסילבניה. כשהיא נדרשת לפנות חסר בית – ספורטאי לשעבר שהתמכר לאלכוהול – ממרתף של בניין שעל חורבותיו עתיד לקום מלון יוקרה, היא עושה כמיטב יכולתה לעזור לו. כשקורה מה שקורה, הבוס אומר לה שהיא אינה נושאת בכל אשמה. אבל היא חשה אשמה ובמצוקתה פונה לכל מי שמוכן לדבר איתה – חברה טובה, כומר, תלמיד לשעבר (בעלה והילדים נוסעים לחופשה בלעדיה). זה סרט דברני וחכם (לפעמים מצחיק – כולל עקיצה ל"רשימת שינדלר"), שחוקר לעומק את שאלת האחריות המוסרית, לצד עיסוקו במתחים אתניים (לרומנים ולשכניהם ההונגרים יש היסטוריה של שנאה), קפיטליזם דורסני ומורשת של טוטליטריות. יש גם דינוזאורים. "קונטיננטל 25'" יוקרן פעמיים, בתחילתו ובסופו של הפסטיבל. להלן המלצות על שלושה סרטים נוספים.

ילד של אף אחד

זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע התיעודי היוקרתי של קרקוב הוא פרי יצירתה של ורוניקה מליצ׳בסקה הפולניה, שבחרה לספר סיפור המתרחש הרחק מביתה. סאנג בן ה-55 נולד בזמן מלחמת וייטנאם לאישה וייטנאמית וחייל אמריקאי, וכל חייו סבל בשל כך מדחייה חברתית וממסדית קשה. בווייטנאם יש רבבות כמותו, ולכן הוקם גוף שמחפש אחר האבות שמוכנים להימצא. כשנמצאת התאמת DNA, סאנג זוכה לכך שאביו הביולוגי יכיר בו, והוא עוזב את משפחתו ונוסע לפגוש אותו ואת אחיו באמריקה. הוא יודע שלא יוכל לשוב לאחור (עניין של בירוקרטיה משפטית), אבל הכמיהה לאב גוברת על כל שיקול אחר. המפגש הראשוני בשדה התעופה מבטיח, אבל בהמשך סאנג מתוודע לפערים התרבותיים העמוקים ומגלה את המגבלות של מוכנות המשפחה האמריקאית לאמץ אותו לחיקה. זאת דרמה משפחתית (ופוליטית) צובתת לב, שנוצרה בתבונה וברגישות רבה.

ולנטינה והמוסטרס

המלחמה הרחוקה באוקראינה משפיעה גם על חייהם של תושבי כפר קטן בסיציליה. במקום הוקם בסיס תקשורת צבאי אמריקאי, עם צלחות לוויין ענקיות שמפיצות רחשים סטטיים בלתי פוסקים ופוגמות בבריאות של השכנים. לא רק זאת, אלא שכל מי שחולף בסביבה נעצר על ידי חיילים אמריקאים ונדרש להראות תעודות זהות. סרטה של פרנצ'סקה סקאליסי עוקב אחר ולנטינה, צעירה כבדת משקל שנתקעה בבית הוריה (אחותה עזבה מזמן), מטפלת באביה החולה שמדכא את רוחה, וחולמת על פרנסה ועל מציאת בן זוג. זה דיוקן אינטימי, אימפרסיוניסטי ושובה לב של אישה בודדה החיה בצל הסכנה החבויה בינות לנופי הטבע המתכלים.

בילעין חביבתי

בזמן שבבתי הקולנוע מוקרן "הים" של שי כרמלי פולק, הפסטיבל חוזר לסרטו התיעודי המצוין מ-2006, שבו הנציח את מאבקם העקשני של תושבי הכפר הפלסטיני בילעין בתוואי החומה, שנבנית על אדמותיהם ומפרידה בינם לבין עצי הזית שלהם. במקביל למאבק המשפטי, אנשי הכפר יוצאים להפגנות, חלקן יצירתיות, ונתקלים שוב ושוב בחיילים שנשלחים לעצור אותם (וגם במסתערבים שבאים לעשות בלגן). זה סרט דוקו-אקטיביסטי, שבו הבמאי (ואחיו הצעיר יונתן) הוא חלק פעיל מהמאבק שהוא מתאר. במהלך הצילומים (שהם חלק מהמחאה) פולק מתיידד עם כמה מתושבי המקום, שמספרים את סיפוריהם למצלמתו. עשרים שנה חלפו מאז, אך הסרט נחווה כאילו צולם אתמול, וזה חלק מכוחו. בפסטיבל יוקרן גם "5 מצלמות שבורות" מ-2011, שמתעד את אותו מאבק מנקודת מבטו של תושב בילעין עימאד בורנאט. כזכור, הסרט היה בין חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגורה התיעודית.

פסטיבל סולידריות, סינמטק תל אביב, 4-13.12. לפרטים וכרטיסים