המקום שגידל אותי: נחמה וחצי לימד אותי שאין יותר תל אביב מזה

אבא היה טוסט גבינה פתוח עם עלה מרווה מעליו. אמא הייתה הפוך גדול חזק עם הרבה חלב מוקצף. הם נתנו לי את כל מה שאני צריך ותמכו בי ברגעי הקשים. בשעות הערב הייתי פוגש את אחת החברות הכי טובות שלי – שליש בירה בעשרה שקלים. זה נשמע אולי עצוב אבל הייתי מאושר. הייתה בזה נחמה. נחמה וחצי אפילו.

זה בסך הכל בית קפה, זה נכון, והרבה אנשים לא אוהבים אותו, גם זה נכון, והייתי כבר בן 30 וקצת כשהוא נפתח כך שלא נשאר הרבה מה לגדל. הכל נכון. אבל הנה עובדה: גדלתי שם בכל זאת. במשך כמה שנים קריטיות בסוף העשור הראשון של האלף, נחמה וחצי היה הרבה יותר מהבית השני שלי. 

אפשר לומר שפחות או יותר גרתי שם בבית הקפה, אי שם באזור שנת 2007, בין הפינה הרחוקה של הבר לבין הספה הסמוכה אליה. הדירה שלי הייתה בסביבה והייתי מהלקוחות הקבועים הראשונים. המלצריות היו נחמדות אלי, הברמנים ידעו איך אני שותה את ההפוך, השירות היה מושלם. כשהתפתחה מיתולוגיה סביב השירות האנטיפתי של נחמה וחצי הייתי מקפיד לסנגר על המקום בחירוף נפש ולהאשים את הלקוחות המזדמנים המנג'סים. חוץ מלהיכנס למטבח ולבשל לעצמי עשיתי שם הכל.

>> המקום שגידל אותי: האוזן השלישית פתחה לי שער לעולמות אחרים
>> המקום שגידל אותי: התחנה המרכזית הייתה השער שלי לת"א, ומעבר לה

בערך חצי שנה לתוך תקופת השכירות שלי במקום, שעמדה על חשבון של כ-100 שקלים בממוצע ליום, קרה דבר נפלא: בין השולחנות החלה להתגבש שם ברנז'ה צעירה וצוהלת של עיתונאים צעירים, פרסומאים צעירים, אנשי טלוויזיה צעירים ושאר לפטופיסטים. הכל היה קורה שם. אינפורמציה חשובה ורכילות זולה הופצה, פגישות עבודה אינסופיות נערכו, טורים נכתבו, קשרים נטוו, ג'וינטים עושנו, צחוקים נצחקו. אף פעם לא ראיתי משהו יותר תל אביב מזה.

זה היה המקום שהפך אותי לתל אביבי, המקום שבו הפכתי למבקר טלוויזיה "חשוב", המקום שהיה סוג של רשת חברתית רגע לפני שהרשתות החברתיות החריבו הכל. היה שם קסם מעושן שקרא תיגר על בתי הקפה הנורמטיביים והציע וייב אחר לגמרי מבתי קפה פופולריים אחרים באותו עידן, ובתוך הערפל ששרר במקום אפשר היה לגדול ברעש, בסרקזם פרוע, בהדוניזם בלתי מתנצל, כמו איזה אקסטנשן של הניינטיז שסירב לקבל את המאה ה-21.

התחושה הייתה שאנשי התקשורת והעיתונות שהשתלטו על החלק הפנימי של בית הקפה הולכים לנהל את המדינה. ידעת שבכל שעה שתגיע, תמצא שם מישהו שאתה מכיר ותוכלו לזמום מזימות משותפות או לערוך התנצחויות ברנז'איות אינסופיות. היינו צעירים וסתומים ואחר כך הכל קרס לנו על הראש, אבל לפחות למשך כמה שנים היינו אנשים שמחים, אופטימיים ומלאי ביטחון עצמי והפוך גדול חזק.

הפסקתי ללכת לנחמה וחצי כשעברתי דירה לאיזור מרוחק מדי, וב-15 השנים שחלפו מאז הגעתי אליו אולי פעמיים-שלוש בשנה, וזה תמיד היה קצת כמו לחזור הביתה. אין מצב שזה מקרי שנחמה וחצי נסגר במפתיע רגע לפני שעזבתי את ישראל. כלומר, ברור שזה מקרי לגמרי, אבל גם לא מקרי בכלל. זו סופה של תקופה. רק,תראו כמה גדלנו.