סטיבן סיגל הולך מכות על ספינה. ג'ון טרבולטה מנסה לעבד את ספר המד"ב של מייסד הסיינטולוגיה לסרט ועושה בושות לכנסיה. וכמובן, הפקת המחזמר היוקרתית שהפכה לבדיחה - אלו הסרטים שהם כל כך גרועים שהם... לא, לא טובים, אבל עדיין שווים צפייה מזועזעת
ביום שזה יקרה
הקריירה של הבמאי מ. נייט שמאלאן היא סיפור מרתק של עליות ומפלות. ואחת המפלות הגדולות שלו היה "ביום שזה יקרה", מותחן האימה שלו מ-2008, על אנשים שמתאבדים בצורות מוזרות מסיבות מוזרות עוד יותר. העלילה מטופשת, הדיאלוגים מופרכים וכמובן יש לנו את תצוגות המשחק של זואי דשאנל האבודה, ומארק וולברג שמשום מה ממשיכים לתת לו לשחק מורים ומדענים בסרטים, למרות שהוא, ובכן, מארק וולברג. זה סרט מופרע, ובכל פעם שאתה חושב שאתה מבין על מה הסרט, שמאלאן זורק עוד משהו מטורף על המסך, ומבלבל אותך עוד יותר. אבל באמת, הסיבה הכי טובה לראות אותו זה וולברג שנותן הופעה… בואו נקרא לזה "בלתי נשכחת".(יונתן עמירן)
סרטי אבי ביטר
לז'אנר שנקרא "אבי ביטר" נחשפים בדרך כלל באותה שיטה: בתיכון. אחת לשבוע היינו מתכנסים בבית של אחד החברים וצופים בפרי יצירתו של זמר שירי הדיכאון, אבי ביטר. מסתבר שהוא לא רק זמר, אלא גם במאי סרטי אינדי שהחל את הקריירה שלו בסוף שנות התשעים. רוב סרטיו מתמקדים בזמר מזרחי שנדחק אל שולי החברה ולבסוף מתדרדר לפשע. צפו לטעויות המשכיות, בומים בתוך הפריים, השתקפות של צוות הצילום במכונות ואפקטים זולים מזמיר טריקים. ההנאה מובטחת.(לירון רודיק)
מצור ימי
סטיבן סיגל הוא אדם נוראי. מטרידן, גזען, זמר רגאיי איום. אבל הוא כן כיכב במספר סרטי אקשן מטופשים בניינטיז, והכיפי ביותר מהם הוא כנראה "מצור ימי" – לאו דווקא בגלל סיגל, למרות שסגנון המשחק מלא הלחישות, והמבטא הלא-ברור שבחר, כן עוזרים. הסרט הופך לדבר המדהים שהוא בזכות שחקני המשנה גארי ביוסי וטומי לי ג'ונס בתור הנבלים המטורפים, מוגזמים ומצחיקים ביותר שיכולים להיות. ג'ונס, במיוחד, הוא זה שהופך את הסרט מסתם חיקוי של "מת לחיות" על ספינה, לחיקוי של "מת לחיות" על ספינה הכי טוב שיש. אז תודה מיוחדת למפיקי הסרט, סטיבן סיגל ו… ארנון מילצ'ן.(יונתן עמירן)
החדר
אין הרבה סרטים שמצליחים להגיע להישגים ש"החדר" הגיע אליהם. מדובר בסרט מיתולוגי שידוע בתור "הגרוע מכל הגרועים". הסרט נוצר על ידי טומי ויזו וחבריו לספסל הלימודים, שאיכשהו הם הצליחו לצלם ולערוך את הסרט הגרוע בעולם, סרט שבו הדיאלוג חסר הבנה בסיסית של טקסט, דרמה או קצב. כשצופים בו זה מרגיש כאילו סיפרו לתוכנת אינטליגנציה מלאכותית איך נראית האנושות ויצא לה התסריט של "החדר". לא משנה כמה דוגמאות אני אתן פה, אין לי דרך להסביר באמת כמה הסרט הזה לא טוב. אבל בערוץ היוטיוב Cinemasins הגיעו לתיאור די טוב:"חור שחור שנוצר בידי יקום מקביל".(לירון רודיק)
הנדל האנושי
נתמקד בסרט הראשון בסדרה – לא כי הוא יותר גרוע, פשוט כי האחרים פשוט מזעזעים מדי לצפייה. הסרט הראשון בסדרה מספר על שתי מטיילות (אשלי סי. וויליאמס ואשלין יני) שמגיעות לביתו של ד"ר הייטר (דיטר לייזר), מנתח שמגשים את חלומו לחבר שלושה אנשים, סליחה, פה לתחת. הראשון אוכל דרך הפה, השני מקבל את מה שהראשון אכל דרך הישבן אליו הוא מחובר וכן הלאה. הסרט החל כרעיון של הבמאי טום סיקס עבור עונש לפדופילים וסיים בתור סרט על סוג של ד"ר מנגלה, כך שלא פלא שהוא נאסר להקרנה בלא מעט מדינות. בקיצור, סרט שמרוב היומרות שלו להיות מפחיד, פרובוקטיבי ומזעזע הוא יוצא פשוט ממש, ממש גרוע.(לירון רודיק)
הקרב על כדור הארץ
ב-2015 יצא הסרט הדוקומנטרי "Going Clear" של אלקס גיבני, שחשף את הסודות מאחורי הסיינטלוגיה. אבל כל מה שאתם צריכים לדעת על סיינטלוגיה, כבר נמצא בעיבוד של ספרו של אבי הסיינטולוגיה ל. רון האברד – שעשה אחד מחסידיו הגדולים, ג'ון טרבולטה. "הקרב על כדור הארץ" משנת 2000 הוא קלאסיקה של קולנוע גרוע: סרט מד"ב המתרחש בכוכב לכת בו כל זווית צילום היא עקומה, וכל חייזר משחק מוגזם. טרבולטה נותן את הופעת חייו כטרל, חייזר המרושע, ארוך-הראסטות ושונא בני-האדם. לסרט אין באמת קשר לאמונות הסיינטלוגיה – אבל הוא בטח יותר מבדר מקריאה על הנושא עצמו.(יונתן עמירן)
אחי, איפה האוטו שלי?
לכל אדם מוכשר יש כישלונות וכך גם לדני ליינר, מי שביים את קומדיית הסטלנים "הרולד וקומר הולכים לווייט קאסל" וגם פרקים בסדרות מאוד אהובות (ומאוד שונות) כמו "הסופרנוס" ו"בנות גילמור". בשנת 2000 הוא שחרר את סרטו השני, "אחי, איפה האוטו שלי?", קומדיית סטלנים פרועה על שני חברים שעשו מסיבה מטורפת ואיבדו את האוטו שלהם. העלילה הולכת למקומות מוגזמים למדי, שלא היו מתקבלים לו הסרט היה יוצא בימינו, אבל גם אז זה לא נחשב לשיא התחכום. הסרט הפך לסרט קאלט למרות שנקטל בביקורות – ועד היום מצליח להצחיק באמצעות הניסיון נואש למלא את העלילה המטופשת בכמה שיותר דמויות ביזאריות. בנוסף יש לנו את אשטון קוצ'ר ושון וויליאמס סקוט בתפקיד ראשי, שילוב מושלם בין קלסו מ"מופע שנות ה-70" וגרסה מטומטמת של סטיפלר מ"אמריקן פאי".(לירון רודיק)
מלכודת לפרקליט
באנגלית, כשאתה רוצה להגן על דעה של מישהו שאתה לאו דווקא מסכים איתו, אתה משתמש בביטוי "פרקליטו של השטן". כמובן שזה רק ביטוי, ואתה לא ליטרלי עורך דין שעובד בשביל אדון האופל. אבל… מה אם זה בדיוק מה שהיית עושה? זה כנראה הליך המחשבה שעברו כותבי הסרט "מלכודת לפרקליט" – כי למה לתרגם "The Devil's Advocate" טוב כשאפשר לתרגם אותו גרוע – כשיצרו את המותחן המלודרמטי והמגוחך הזה מ-1997. מעבר לקונספט האווילי יש לנו את קיאנו ריבס נאבק במבטא דרומי, טוויסטים מטורפים והרוטב הסודי שהופך הכל לכיפי לצפייה: הופעה משוגעת של אל פאצ'ינו בתור השטן בעצמו. זו תקופת ה"צעקות במבטא לא ברור" של פאצ'ינו והוא בהחלט מביא את זה לסרט הזה במספר נאומים אייקוניים.(יונתן עמירן)
https://youtu.be/X1Hzn1ko7WE
אשף התחפושות
דיינה קארווי הוא אדם מאוד מצחיק, חקיין בחסד ואחד מהמופיעים הכי טובים בהיסטוריית "סאטרדיי נייט לייב". זה לא אומר שהסרט שבו הוא כיכב ב-2002, הוא לא מטומטם, ילדותי ומביך. וזה שהוא מטומטם, ילדותי ומביך, לא אומר שלא כיף לצפות בו. קארווי מגלם בחור איטלקי מטומטם (עם מבטא מעודן מאוד, כמובן) שלומד שהוא בא משושלת מכובדת של "אשפי תחפושות". מה שנותן לו תירוץ לעשות חיקויים לא מעולים של סקארפייס, דיוויד ניבן וכמובן – איש צב. הסרט גם מלא בקמיאוז שהיו רלוונטיים תחילת שנות האלפיים (ג'סיקה סימפסון, קינן תומפסון) והוביל לאגדה אורבנית מעניינת: האם הסצינה בה קארווי מגלם איש-צב צולמה בזמןאירועי ה-11 בספטמבר? והאם הצוות לקח דקה דומייה בזמן שקארווי לבוש כמו צב?(יונתן עמירן)
לאב גורו
לשותפו הישן של דיינה קארבי ב"סאטרדיי נייט לייב", מייק מאיירס, הייתה קריירה קולנועית קצת יותר מוצלחת. אבל הכול התרסק ב-2008 כשמיירס כתב וכיכב בקומדיה הגזענית של השנה- "לאב גורו". אוקי, טכנית מאיירס לא משחק דמות הודית, אבל המבטא יכול לשטות בכם, וגם בלי זה הסרט הוא אסופת בדיחות קקי-פיפי, הופעות אורח משונות ועלילה מטופשת שעוסקת, משום מה, בהוקי. עדיין, זה מעניין לראות כמה מאיירס נפל ולספור את ההחלטות המפוקפקות בסרט. אולי הגדולה מביניהן היא ליהוקו של קניה ווסט כרפרנס לתקרית "הוריקן קתרינה" שלו ושל מאיירס. היום זה לא היה קורה.(יונתן עמירן)
הוקוס פוקוס
אם חשבתם שסרטי הלייב אקשן הנוכחיים של דיסני לא עובדים עכשיו, כנראה שלא ראיתם את "הוקוס פוקוס", סרטו השני של קני אורטגה, שמאז הספיק כבר לביים מספר רב של סדרות וסרטים לכל המשפחה. הפעם אנחנו בסיילם, זהו ערב האלווין ומקס הצעיר צריך לשמור על אחותו במהלך הערב. הוא מנסה להרשים את ידידתו אליסון ובטעות מזמן שלוש מכשפות שהוצאו להורג לפני שנים. שלושת הילדים צריכים למצוא כעת דרך למנוע מן המכשפות להטיל כישוף על כל ילדי העיר ולזכות בחיי נצח. הסרט לא מבוים טוב, לא משוחק טוב (אולי מלבד שרה ג'סיקה פרקר בתפקיד המכשפה) והסיפור די בסיסי וצולע, אבל צריך לראות כדי להאמין שדיסני אשכרה הוציאו סרט כל כך גרוע – וגם כל כך אפל. גם אם הקצב שלו קצת איטי בהתחלה, מדובר בטראש ניינטיזי ממדרגה ראשונה.(לירון רודיק)
אישה חתול
שנות האלפיים המוקדמות הן באמת מכרה זהב של סרטים גרועים שחייבים לראות, ואיפשהו בין "חתול תעלול" ל"מלך העקרבים" יצא הסרט של קאטוומן, בבימוי פיטוף ובכיכובה של האלי ברי. בתור התחלה, הדמות המיתולוגית של סלינה קייל הוחלפה בדמות אחרת בשם פיישנס פיליפס, שמגלה שבחברת הקוסמטיקה שהיא עובדת מייצרים קרם פנים מרושע. כן, כן, היא נלחמת בקרם פנים מרושע. והיא מקבלת את הכוחות שלה מחתולים קסומים שמלקקים לה את האצבעות ותוקעים לה גרעפס בפנים. ויש אפקטים מיוחדים ברמה הכי נמוכה שנראתה אי פעם בקולנוע. ברצינות, אין איך לראות את הסרט מבלי לצחוק. חוץ מזה, אם אתם ממעריצי DC והתאכזבתם מהסרטים שלהם בעשר השנים האחרונות, אתם תמיד יכולים לחזור אחורה, לצפות בסרט הזה ולהתנחם בזה שהמצב פעם היה הרבה יותר גרוע.(לירון רודיק)
עלייתה של ג'ופיטר
האחיות לנה ולילי וצ'אוסקי הן צמד במאיות מוכשר ("המטריקס", "ונדטה", "קשורות"). אבל סרט המד"ב/פנטזיה/סיפור נסיכות הלא-אפוי שלהן מ-2015 הוא סרט מגוחך, מבלבל וטיפשי. ומצחיק מאוד. לא בגלל הבדיחות עצמן (הומור תמיד היה הנקודה החלשה של האחיות) אלא בגלל העלילה המטומטמת, ובעיקר הופעתו הקסומה של זוכה האוסקר אדי רדמיין בתור הנבל, שנע בין לחישות רציניות לצעקות משוחררות שבאות משום מקום. בנוסף, מילה קוניס אבודה בחלל ובתסריט וצ'אנינג טייטום הוא חצי-איש חצי-כלב (כלומר גבר חתיך עם אוזניים של כלב).(יונתן עמירן)
הרקולס בניו יורק
ארנולד שוורצנגר היה בהרבה סרטים טובים. הוא היה גם בהרבה סרטים גרועים. אבל הסרט הגרוע הכי כיפי של האוסטרי המגודל, הוא דווקא סרטו הראשון אי פעם, "הרקולס בניו יורק" מ-1967, בוא שוורצנגר משחק את… ובכן, הרקולס. סוג של. שוורצנגר תרם את פרצופו היפה ושריריו הגדולים כדי לשחק את האל למחצה, אבל דובב בגרסה המקורית על ידי שחקן בריטי לא ידוע. כיום יש לכם שתי אופציות לצפייה בסרט: אחת בה קול שייקספירי בוקע מפרצופו המוכר של ארנולד, ואחת בה הוא ממלמל מילים שהוא בקושי מבין במבטא האוסטרי המוכר שלו. שתיהן מצחיקות מאוד. ומעבר לזה תזכו לראות קומדיית דג-מחוץ-למים דלת-תקציב על אל יווני שצריך להסתדר בניו-יורק של שנות השישים, בעזרתו של מוכר הפרעצל היהודי, פרצי.(יונתן עמירן)
הרפתקאות שארק בוי ולאבה-גירל
המעבר של הבמאי רוברט רודריגז מסרטי אקשן אלימים כמו "מצאת החמה עד צאת הנשמה" ו"דספרדו" לסרטי ילדים, בהחלט היה רגע מעניין בהוליווד. ובזמן שסרטי "ספיי קידס" שלו לא רעים בכלל, הוא קפץ קצת מעל הפופיק עם "שארק בוי ולאבה-גירל" מ-2005, חלום בלהות ב-CGI ותלת-מימד. הסרט משלב עלילה מבלבלת, רגעים מוזיקליים מביכים ושחקנים ילדים לא-מעולים (כולל כוכב "דמדומים" העתידי טיילור לאוטנר) כדי ליצור כאב ראש אחד גדול שדי כיף לצחוק ולהיות בשוק ממנו. אל תשכחו את משקפי התלת-מימד מקרטון!(יונתן עמירן)
טרול
לפני שהארי פוטר נלחם בטרולים בין כותלי הוגוורטס, הוא נלחם בטרולים בסדרת סרטי "טרול". טוב, זה לא אותו הארי פוטר, אבל גם בסרט "טרול" יש הארי פוטר (ברצינות! ועוד "ג'וניור") והוא נלחם בטרול שהופך אנשים ליצורים קסומים. כן, כן, מסתבר שהכוח של הטרולים האלה הוא להפוך אנשים לגובלינים, נימפות וכו', וכך הם הופכים את חדרי הבית לחדרים בעולם הפיות. הסרט מ-1986 קיבל המון ביקורות שליליות אבל גם הפך לסרט קאלט בשלב מאוחר יותר, במיוחד לאחר שיצאה סדרת הארי פוטר וג'יי קיי רולינג הואשמה בגניבת אלמנטים מתוך "טרול", כולל השם הדמות הראשית. לפי פיטי דייבי, עמיתו של במאי הסרט, ג'ון קארל ביוכלר, ביוכלר בטוח שהסרט השפיע על רולינג – שכמובן הכחישה כל קשר לטענות, אף על פי שנתקלה בסרט בעבר. מוזמנים לצפות ולשפוט בעצמכם.(לירון רודיק)
הווארד הברווז
עוד פנינה מהאייטיז. לפני שהופיע ב-"שומרי הגלקסיה" וב"מה אם…?", הווארד הברווז בויים על ידי ווילארד הייק וזהו גם סרטו האחרון. הוא אמנם מת שנים אחר כך, לפני ארבע שנים ליתר דיוק, אבל "הווארד הברווז" סיים את קריירת הבימוי שלו. בקצרה: הווארד, ברווז מיקום הברווזים, מגיע לכדור הארץ וצריך לחזור בחזרה לעולם שלו. במהלך הסרט הוא נעזר במעט בני אנוש ואפילו כמעט שוכב עם אחת, ובכלל הסרט הזה מציג אימג'ים מאד מאד מוזרים, למשל ברווזית עירומה במקלחת בזמן שהווארד טס דרך קיר בדירתה. לא חסרות סיבות לראות את הסרט המופרע הזה, אבל אם אתם חובבי מארוול, אתם כנראה תהנו ממנו במיוחד, מאחר ומדובר על סרט מאד ישן ומודחק של מארוול.(לירון רודיק)
פוד פייט
סרטי אנימציה הם ז'אנר מכובד כיום, הודות לאולפנים כמו "פיקסאר", "דרימוורקס" ו"סוני", שיוצרים סרטים לכל המשפחה שלא מזלזלים באינטליגנציה של ילדים. אבל על כל "הקול בראש" או "ספיידרמן: ממד העכביש" יש עשרות חיקויים זולים שהופקו בשני דולר. ואז יש את "פוד פייט" שמרגיש כמו סרט שהופק בשני דולר, אך למעשה בעל תקציב של 45 מיליון דולר. מדובר בסרט ילדים מכוער, סוטה, ומלא בפרסומות לא-סמויות למוצרי אוכל אמריקאיים, והקולות של מפורסמים אהובים כמו צ'ארלי שין, הילארי דאף ו-וויין בריידי (הבחור השחור מ"של מי השורה הזו?" והמערכון האחד הזה של דייב שאפל). יוצרי הסרט הצליחו לזרוק כל-כך הרבה זבל לסרט של 87 דקות, שזה קצת מרשים. ומגעיל. ומצחיק!(יונתן עמירן)
קאטס
על הנייר "קאטס" נשמע כמו חומר קלאסי לאוסקר: מחזמר מברודווי, מוזיקה וכתיבה של אנדרו לויד ובר עם השירים של טי. אס. אליוט, בימוי של טום הופר ("עלובי החיים", אוסקר על "נאום המלך") ושורה ארוכה של שחקנים מפורסמים ומוכשרים: אידריס אלבה, ג'ניפר הדסון, ג'ודי דנץ', איאן מקלן, ג'יימס קורדן, ג'ייסון דירולו, רבל ווילסון ועוד. הסרט לא סתם נכשל, אלא פשוט לא היה גמור כשיצא. לאחר הכישלון הקופתי הראשוני, לא הייתה ברירה והוציאו לו מעין "עדכון גרסה", אבל גם זה לא הצליח להציל את הבלגן מכמה סיבות. דבר ראשון, לא מדובר במשחק מחשב שאפשר להוציא לו פאצ' ולקוות שזה יתקן את השגיאות שנעשו במהלך ההשקה, זה סרט עם יציאה לאקרנים וסופ"ש הפתיחה שלו הוא מה שיקבע אם מדובר בשובר קופות או בכישלון מהדהד. אבל גם מעבר לתקלות הויזואליות, הסרט פשוט לא נגע בצופים שלו והרגיש כאילו נוצר רק בשביל הרווח הכספי. מומלץ לראות את הסרט עם כל שגיאותיו לחוויית צפייה אירונית מלאה.(לירון רודיק)
אמילי בפריז
נכון, לא מדובר בסרט, אבל "אמילי בפריז" זה מסוג הדברים שצריך לחוות. מדובר באחת הסדרות הגזעניות (באופן די מפתיע יחסית לכמה שהיא פופולרית) והמטופשות ביותר שנוצרו בשנים האחרונות ואני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אמילי, צעירה אמריקאית, נשלחת מטעם חברת שיווק לפריז כממלאת מקום של הבוסית שלה, שם היא מנסה ללמד את הצרפתים הברברים איך להיות אמריקאים. מושא האהבה של אמילי הוא סופר-שף, שף במסעדה צרפתית שמשום מה גם לוקח הזמנות, גם מגיש מנות, גם מכין את המנות, גם מברמן וגם סוגר את המקום בסוף היום. החברה הכי טובה של אמילי היא מינדי, אישה יפנית שאף פעם לא עובדת ותמיד יש לה גם זמן וגם כסף לשבת לארוחת צהריים כמעט בכל יום. הצרפתים תמיד מעשנים ומטרידים מינית ו… טוב, נראה לי הבנתם בדיוק כמה סטריאוטיפים יש פה.(לירון רודיק)