גינה של אהבה מפעם וחנות שעושה צמרמורת. העיר של אורין יוחנן

אורין יוחנן היא כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת עצמאית, הופיעה עם מיטב הכוריאוגרפים בישראל ובעולם וזכתה בפרסי משרד התרבות והספורט. יצירותיה חוקרות תכנים פמיניסטיים ומבוססי מגדר, תוך שימוש במחול, תאטרון, קול, חפצים ועיצוב במה. השנה היא מציינת 20 שנות קריירה במחול ויצירה ומחרתיים (27.3) היא תופיע במחול שלם בירושלים עם יצירת המחול והפרפורמנס "מאצ'ו מן", שמכניסה שלוש רקדניות לתוך זירה שהיא לעיתים זירת קרב ולעיתים מעגל תמיכה, ואתם תוכלו לראות אותה גם בתיאטרון תמונע (10.4 ו-24.4). עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> חנות צעצועים להיקבר בה ובר לחימום הלב // העיר של מאיה קניג
>> המקום הכי סודי ושדרה להרגיש בה בת 14 // העיר של לוטוס אתרוג

1. תיאטרון קליפה

המקום האהוב עלי ביותר, שהוא בית יצירתי, פרפורמטיבי ואנושי שלי כבר הרבה שנים, הוא לא אחר מאשר תאטרון קליפה, אותו מנהלת אישה אהובה עלי ברמות – עידית הרמן. עידית יקרה ללבי מהרבה סיבות – כמנטורית, כאמנית, כחברה, כאישה, מישהי שאני נושאת עיניי אליה הרבה שנים כחברה בקבוצת תאטרון קליפה, שם אני מחליפה כובעים בשצף מרקדנית, פרפורמרית או יוצרת ועד מנהלת חזרות, מפיקה ומנהלת הצגות. תאטרון קליפה זה ה-מקום לצרוך אמנות בועטת, חדשנית, ניסיונית, רלוונטית, מבדרת ומעניינת. כיוצרת עצמאית למדתי שם המון, יצרתי והשתתפתי בפרויקטים רבים. הקשר עם עידית וקליפה עיצב את האמנית שאני היום בהרבה דרכים. ממליצה להתעדכן במופעים שרצים ולתת לעצמכם.ן בילוי שהוא פשוט טוב.
משכן תאטרון קליפה נמצא ברחוב הרב קוק 37, שתי דקות הליכה מחוף הים ושלושים שניות הליכה מנחלת בינימין ושוק הכרמל, במילים אחרות, מיקום מושלם.

2. גורמה 26

יש לי בדיחה עם הילה פולברמכר שרוקדת ביצירה שלי "מאצ'ו מן", שבכל פעם שיש לנו חזרה טובה בסטודיו מתפתח לי חשק רציני לבשר. אני לא יודעת להסביר למה זה קורה לי, אבל בתור קרניבוריות המסקנה ברורה ומסתכמת תמיד בגורמה 26. זה ה-go to place שלי בכל פעם שאני צריכה (ממש צריכה בקטע פיזי) המבורגר מעולה, מושחת ומדויק. מזמינה תמיד את הקלאסי עם תוספת בצד של צ'יזי פרייז, שזה במילים אחרות צ'יפס ששוחה בצד'ר מותכת מעל. חסימת עורקים מגן עדן!.
בורגר גורמה נמצא ברח' מקווה ישראל 26. מומלץ הכי הכי הכי לאוהבות המבורגרים ברמה. 

3. יולטה

יש לי פטיש מאוד רציני למוצרי נייר, מדבקות ועטים מכל סוג. ככל הנראה זה קשור לעובדה שגדלתי עם אבא בעל בית דפוס ומגיל צעיר יש לי גישה לניירות מכל סוג, חומרי גלם כמו סלוטייפים, שקפים, מלאי משרדי ועוד כל מיני, שהסבו לי שעות על גבי שעות של תעסוקה, יצירה ומדיטציה מאז שאני זוכרת את עצמי. ככוריאוגרפית וכותבת אספתי לי אוסף די מרשים של מחברות מכל סוג שמשמשות אותי בתהליכי יצירה שונים, יש תחושה מאוד כיפית להתחיל מחברת חדשה שתתמלא ברעיונות, מחשבות, טקסטים, רשימות, ציורים – ולדעת שכל זה בסוף הופך ליצירה בימתית, או לסדנה מרתקת לריקוד, לעיתים זה טקסט שמתפרסם לעולם או איור שהופך לתלבושת. אחת החנויות המתוקות למוצרי נייר מהממים שבכל כניסה אליה יש לי צמרמורות בגוף זו יולטה.
יולטה יושבת ברח' שדרות מסריק 17-19 ומומלצת לכל מי שמתרגשת כמוני ממוצרי נייר, אסתטיקה וצ'צ'קס של ילדות גדולות…

 

4. קפה וספר במרחב פתוח

שתי אהבות גדולות שלי זה לקרוא ספרים (במיוחד כאלה שנכתבו על ידי נשים) וקפה (כזה שנעשה טוב בלי לשרוף את החלב). באופן מוזר ביותר, קל לי להתרכז בספר הרבה יותר כשאני נמצאת דווקא במקום הומה. אני לא יודעת להסביר את זה אבל איכשהו כשהספר טוב אני נשאבת פנימה והעולם סביבי עובר למיוט. אחת הרוטינות שלי זה לאסוף קפה טוב, אחד כזה לדוגמא יש באוזן השלישית על קינג ג'ורג', שם הם לא הורסים את הקפה, וללכת להתיישב באיזה מרחב פתוח כמו גינת דובנוב או גן מאיר או בטיילת על הים הרחק מהכבישים ולהיבלע בספר.

5. גינת כיכר הבימה

יש לוקיישן אחד מסוים שאני מאוד אוהבת, שהוא נוסטלגי בשבילי בהקשר של אהבה מפעם – הגינה הקטנה ברחבת הבימה, זו שנמצאת במגרעת כזו במרכז הכיכר וכשמתיישבים בפנים אפשר לשמוע מוסיקה קלאסית נעימה. לפני הרבה שנים ישבתי שם עם מישהו שהייתי מאוהבת בו מעל הראש, ישבנו שם כל הלילה עד שהבוקר עלה, שם הייתה לנו את הנשיקה הראשונה. לפעמים אני מתיישבת שם ונזכרת באותו לילה, לפעמים זה יוצר אצלי עצב ולפעמים נוסטלגיה נעימה. מה שבטוח, זה מעיין מיקום כזה שגורם לי להרהר על אהבה…

מקום לא אהוב בעיר:

המקום הכי לא אהוב, מסיבות ברורות, הוא כיכר החטופים ברחבה של מוזיאון תל אביב ובית אריאלה. אני שונאת את העובדה שאנחנו במצב כזה ששנה וחצי אחרי אותה שבת יש עדיין אזרחים חטופים, חיים וחללים בשבי. שיש משפחות שלמות מוטרפות מדאגה וצער, שיש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים להמשיך הלאה, לעבור ריפוי, השלמה, לקבל חיבוק וסגירת מעגל. זה בלתי נתפס בעיני שאזרחי ואזרחיות המדינה הזו מופקרים לגורלם. המקום הזה לוחץ לי על הכפתור של שבירת החוזה בין המדינה לאזרחיה. זה מציף אצלי כל כך הרבה כעס, תסכול ועצב תהומי. המקום הזה מזכיר לי את הבושה שאני חשה מול אוזלת היד של אלו שאמורים לדאוג לביטחון שלנו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
זה קל, ההצגה "דיפ שיט" של רותם נחמני שגם זכתה איתו בפרס שחקנית השנה של קיפוד הזהב. היא מציגה אותה בתאטרון קליפה, זו הצגה שעוסקת בדבר הכי משותף לאנושות – והרי זה קקי. היא משחקת דמות בשם ערגה שם טוב ומעבירה מעין סדנה אינטראקטיבית וקורעת מצחוק. הרבה זמן לא צחקתי ככה… מופע שמשחרר עצירות רגשית וכל טיפה של רצינות… ממליצה בחום.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שאלה מאתגרת בהחלט, אני שמה פה שיר של עמית זרקא, מתוך הספר שלה "כל החזיונות בחושך" בהוצאת ספרי עיתון 77. שיר שמתמצת בעיני את הקונטרה הנשית שגברים במוקדי הכוח מפספסים לאורך ההיסטוריה האנושית. כשאני יכולה להזדהות עם שיר או טקסט או אמנית, זה אוטומטית מציע לי נחמה, כי כשאמנות מצליחה לשים דימוי קונקרטי ויזואלי/ טקסט לתחושה או רעיון אבסטרקטי שיש לי אז אני מרגישה פחות לבד, זה גורם לי להרגיש שאני בחברה טובה. אני חושבת שזו כוחה של אמנות טובה – לסדר ולארגן את העולם הפנימי שלנו, להציע מרחב של שיתוף והזדהות, במיוחד לנשים שקולן מושתק בחברה הפטריארכלית.

ספרות ושירה תמיד עזרו לי להבין שיש עוד כמוני שמנסות לנסח את המציאות העקומה ולהציע פרספקטיבה אחרת, אפשרות אנושית חומלת יותר, כוללנית יותר, אמפטית, רכה. שפה ספרותית של נשים היא לעד שונה משל גברים ובשנים האחרונות אני עושה לעצמי תיקון מודע לשנות הלימודים בביה"ס שם למדנו בעיקר רפרטואר של גברים – כעת אני קוראת ספרים של נשים שכותבות על החוויה של נשים בעולם. לא פלא שזה חידש את אהבתי לספרות, בעוד שבלימודים זה לא תפס אותי, בדיעבד אני מבינה שזה בגלל שלא הצלחתי להזדהות איתם. אז עם השיר פה של עמית זרקא, "בית", אני מזדהה ומרגישה בנימי הנפש והגוף שלי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטרות שנוגעות לשחרור כל החטופים שנותרו בשבי, בכל דרך אפשרית, בין אם זה על ידי תרומות, אקטיביזם, ארטיביזם או כל דרך שלא תאפשר לזה לרדת מסדר היום הציבורי עד שכולם ישובו. מטרה נעלה נוספת וקשורה היא להחליף את הממשלה הזו ומהר, כדי שנוכל לתקן את ההרס שהם ממיטים עלינו ולנסח מחדש את האמנה של המדינה עם אזרחיה. הלוואי שנבקש לעצמנו ממשלה שמקדשת מקצועיות, ידע, חיים, קדמה, שוויון, ניקיון כפיים וצניעות. אוטופיה מבחינתי תהיה כאשר נשים יהיו הרוב במוקדי קבלת ההחלטות.

מי התל אביבית שהכי צריך להרים לה כרגע?
האמת שיש שלוש נשים כאלו שאני ממש רוצה להרים להן, נשים שעושות ימים כלילות במאבק לשחרור החטופים, ששינו לגמרי את אורחות חייהן לטובת זה ואני מביטה בהן בהשתאות והערצה – עידית סוסליק, גילי שביט ושני חדשי – הן מתייצבות כל ערב, קוראות בקול חד וברור, כל אחת בדרכה שלה, להשיב את כל החטופים עכשיו. כל אחת מהן אני מכירה מאזור אחר של החיים כרקדנית וכיוצרת ואני עדה למחירים שהן משלמות, להקרבה האישית שהן עושות כדי להניע ולקחת חלק במאבק החשוב הזה. זהו מאבק על החיים של כולנו בעצם. 

מה יהיה?
בשביל להבין מה יהיה צריך להסתכל באומץ על מה היה. יש את הקלישאה הזו, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה" או "אם לא נלמד מההיסטוריה שלנו היא תחזור על עצמה שוב ושוב", אז זו השאלה החשובה בעיניי, מה למדנו ואיזה מסקנות הסקנו ואז – איך אנחנו רוצים לנסח את העתיד שלנו?
בתור רווקה עצמאית, אל-הורית, אמנית, כזו שתמיד מנסחת את עצמה לעצמה תוך מודעות לתכתיבים הקיימים וניקוי רעלים מודע מכל שטיפות המוח והמניפולציות שמפעילים עלינו כחברה, בסופו של יום אני יכולה לקחת קודם כל אחריות על עצמי ועל הסביבה המיידית שלי, שם אני משתדלת כמיטב יכולתי לעשות טוב, לקדם ידע, מחקר, ריאליזם, אומץ, כנות.
אני מקווה שנוכל להיות טובות וטובים יותר זה לזו, שנחשוב טוב טוב ולעומק על הבחירות שלנו, לאיזה מידע אנחנו מאמינים והיכן אנו צורכים אותו, על איזה א.נשים אנחנו סומכות וסומכים, בידי מי אנו מפקידים את העתיד שלנו, שנהיה פחות אימפולסיביים ויותר קשובים ואמפתים. אני מאחלת לנו עתיד בהיר יותר, כזה שיש לו אופק ופשטות, אפשרות לרווחה ונחת, ללא יחסים של כוח ומרות, כשביטחון קיומי הוא עובדה ולא דבר שצריך להילחם עליו ובעיקר מקווה שיבוא יום שבאמת באמת נאמין שכל זה מגיע לנו.