קריוקי במסעדה פיליפינית ובר קהילתי מתוק. העיר של איילת גולן

>> איילת גולן היא במאית, בובנאית ופרפורמרית, וגם יוצרת באנסמבל עתים ובתיאטרון הקרון, רכזת תיאטרון בביה"ס עירוני א' לאמנויות ומנהלת תכנית חדשה לאמניות ואמנים בת"א תרבות דה וינצ'י. השנה העלתה במסגרת פסטיבל ישראל את "עתיד מזהיר" – מופע בהשתתפות 55 בני ובנות נוער, ששואלים שאלות אישיות על המלחמה ועל החיים . גולן תשתתף בכנס משחק/מלחמה שיתקיים בתיאטרון הקרון ב-20.11 ויכלול גם סדנא בת יומיים שתתקיים לפניו, ובו יבחנו מיטב היוצרים כיצד ניתן לעסוק ב"מלחמה" ביצירה חזותית לילדים, ויכלול הרצאות, מופעים ופעילויות אינטראקטיביות. עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות
>> העיר של אביב שריקי: חומוסיה עם טאץ' צרפתי ורחוב של אבק קסמים

1. אטלס בר

הבר השכונתי של שכונת שפירא. החצר האחורית שלי. אני יכולה להגיע אליו בכל מצברוח, עם חברה או לבד, ותמיד אתגלגל לשיחה מפתיעה על כוס יין עם חברים חדשים. רן המנהל הוא איש עם לב ענק והכי חשוב לו שתהיה אווירה קהילתית ומקום לכולם. ויש גם שיח יערת-הדבש שמציף את החצר בניחוח מתוק ולרגע את בדרום העיר-פינת קאפרי. לאחרונה האטלס נפתח גם בבקרים כבית קפה מתוק לא פחות (ואני עדיין מחכה שדשה תכין לי כריכים ללא גלוטן!).,
מסילת ישרים 15א

2. תיאטרון החנות

מה שהיה פעם מעין תיבת-אוצרות שהיא גלריה וגם תיאטרון וגם סטודיו לבניית מנגנונים ובובות (בתוך חנות-כוך קטנטונת על רחוב העלייה), נמצא עכשיו בבניין המשונה שנקרא בית טפר (המלצה בתוך המלצה!). זה מרחב לכל מיני אקספרימנטים חזותיים ובעיקר לתיאטרון בובות, ומתאים ליוצרים הרפתקניים ולקהל הרפתקני. כיוצרת בעצמי, אני מגיעה לשם לעשות חזרות על הצגות שלי ולראות מופעים של אחרים. הצגה שלי בשם "אקו אקו וואן וואן" עלתה שם לראשונה, וצוות המקום
(והמנהל שחר מרום) היה הכי נדיב ואכפתי בעולם.
תל גיבורים 5

 

3. נמלות האש וכדורגל קל

הנה אני אומרת את זה – בשנתיים האחרונות התמכרתי לכדורגל. אני משתדלת ללכת לפחות פעמיים או שלוש בשבוע. אני משחקת בשתי קבוצות – אחת בשכונת שפירא שמתהדרת בשם "נמלות האש" (רק נשים. בועטות ואז הולכות לאטלס, ע"ע, כי חלקנו מבקיעות יותר טוב עם צ'ייסר טקילה באופק), בהובלתו של המאמן האגדי של השכונה דוד שוחט, והשניה בשכונת התקווה (נשים וגברים יחד) בהובלת צמד שחקני הנשמה אור רימר ורפי בלבירסקי (בנות נמרות ובנים שלא אוהבים להרביץ מסרבים להיות אויבים). לרוץ אחרי כדור ולא לחשוב על כלום זה ציפרלקס בלי מרשם.

 

4. אל מנו

מסעדה משפחתית וייטנאמית-פיליפינית בלב נווה שאנן. האוכל מושלם, אבל השוס מגיע רגע לפני הקינוח כשמציעים לך קריוקי. יש מיקרופון ואת כל השבנג כולל מסך וקלסר פלייליסט עבה ומנויילן, בעיקר בפיליפינית. לאורך הערב המקום מתמלא עד אפס מקום בסועדים מהשכונה (מסתבר שקריוקי רץ ממש חזק בפיליפינים!) ודי מהר כולם שרים יחד בבליל של שפות ואלכוהול מקומי מעל מפות שעוונית, אבל עם שואו ובלינג של הבמות הגדולות בעולם.
יסוד המעלה 46

5. גשר בגין

כוכב הצפון שלי. אם יש מקום אחד להיות בו, לצד משפחות החטופים ואזרחים מודאגים, זה שם. תזכורת שהלב שלך במקום הנכון ולא מתרגל לעוול והפקרות, גם אם זה הרבה זמן ויש הסחות דעת, גם אם זה עצוב וקשה ומעמת. הגוף שלנו במרחב הציבורי הוא חלק מההיסטוריה, ואנחנו יכולים לבחור איפה להניח אותו, אז לכל הפחות שיהיה מתחת לגשר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

מחסור בשבילי אופניים, הזנחת נווה שאנן, אבל תכלס הכי מפריע לי האוויר… מפגע ריח הוא מפלץ שקוף וחסר צורה אבל כל-כך משפיע על איכות החיים; לעת ערב על כל שכונות דרום-מזרח תל אביב משתלט ריח חומצי בלתי נסבל שמגיע מחיריה. לפעמים אני מתעוררת בלילה מהסירחון. מסוג המפגעים שתוקעים לך אצבע משולשת לתוך הנחיר. אין חמצן, תרקדו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פסטיבל ישראל השנה עצר הכל והסתכל למציאות בלבן של העין. את המהלך המדהים הזה הובילו איתי מאוטנר ומיכל ואעקנין המנהלים האמנותיים. מזה הרבה זמן, הרגשתי שוב איך אמנות טובה לא "נותנת הפוגה" מהמציאות, אלא מאירה אותה. בחמלה, בכאב, בהומור. אני ועלית קרייז יצרנו לפסטיבל מופע בשם "עתיד מזהיר", בו השתתפו 55 בני ובנות נוער ששאלו שאלות אישיות על המצב ועל החיים, בלי להתחסד ובלי הנחות. זה היה אחד התהליכים האמנותיים הכי משמעותיים שעשיתי בחיים.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "ימים מושלמים" של וים ונדרס וטאקומה טקאסאקי. סיפור קטנטן על איש שמנקה שירותים ציבוריים ביפן. הכל איטי ויפהפה ודורש מהצופה להוריד הילוך ולהתמסר למבט. מחזיר את האמונה בטבע העמוק שלנו ובכוח החיים. ובכלל תודה לכל אמן.ית שמתעקש.ת ליצור מתוך עדינות וחמלה.

 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תרבות של סולידריות. תנועה שהיא קהילה ובית למעשים סולידריים ולאירועי אמנות. בבוקר – חלוקת סלי-מזון והצלת מזון, סיוע למבקשי מקלט וקשישים, ועוד… ובערב – הקרנות קולנוע רדיקליות, הרצאות, תערוכות ויוזמות יצירתיות. תחת קורת-גג אחת הבינו שכדי לתרום לקהילה – צריך לטפח אחת כזו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רננה רז. אישה שאני כל כך מעריכה. יוצרת שעושה הכל ולעומק, ואקטיביסטית בדם. מאז ומעולם היצירות שלה ריגשו אותי ונגעו לי, אבל מאז המלחמה (ובעצם גם לפני) אני מרגישה שהיא משמיעה קול צלול וברור בעד החיים ונגד המלחמה, קול אמיץ שכל-כך חסר עכשיו. כל מי שרואה מה קורה פה ומארגן מחדש את חייו, במעשים ובדיבורים, כדי להבדיל בין טוב לרע – זה א/נשים שנותנים לי השראה.

מה יהיה?
הציוויליזציה מוכיחה שהכל הפתעות ואסור ליפול לייאוש (למרות שתודה לאלוהי הפחמימה והנטפליקס). אני מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שתקווה זו פעולה אקטיבית.