הפארק שנותן תקווה ומסעדה באווירת חופש. העיר של אירנה גורדון

 "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות", כך האמרה המפורסמת (שמסתבר שמקורה במחזה של מחבר הקומדיות היווני מננדרוס במאה הרביעית לפני הספירה) על האמנות הנסוגה בפני המציאות הקשה והאלימה, על חולשתה ביכולתה להשפיע על מציאות וליצור שינוי וגם על איכות תגובתה לעכשיו. בשבעה באוקטובר עמדה במוזיאון פתח תקווה לאמנות תערוכתם המשותפת "לשון אחרת" של נעה יקותיאלי, מריה סאלח מחאמיד וציבי גבע, שעסקה בהיסטוריה של הרס ואלימות וגם בדיאלוג אמנותי ואנושי.

>> ברגישות ובנחישות: 15 תערוכות חדשות שירגשו וינחשו אתכם בסופ"ש
>> העיר שלנו: 7 המלצות מעולות על דברים שכדאי לעשות בתל אביב

מאז אותו יום נורא ועד לרגע הזה, כשהמלחמה עדיין נמשכת ולא נראה שעסקה להחזרת החטופים עומדת להיחתם, העשייה האמנותית והפעילות של המוזיאון נדמה שרק הפכו לאינטנסיביות יותר: "הבהובי תודעה", תערוכה רטרוספקטיבית למוטי מזרחי בחלק הראשון של 2024, ובימים אלה תערוכה רחבת היקף "צלם הדברים – אלבום דרום" – פרויקט של פרופ' דנה אריאלי שנולד בעקבות השבעה באוקטובר ועוסק במדיום הצילום וריבוי המבטים שהוא מאפשר – תיעודיים, מבוימים, אישיים וציבוריים –  על חבל הארץ של הנגב המערבי משנות החמישים עד היום, כאשר הוא מציג מעל 200 תצלומים ועבודות וידיאו של 107 צלמות וצלמים.

שיחות, מפגשים, שיתוף. מוזיאון פתח תקווה (צילום: רעות ברנע)

עוד במוזיאון חמש תערוכות יחיד – מור אפגין, להלי פרילינג, צבי טולקובסקי, מיכל שכנאי ודורון וולף –  שעוסקות במקום ובזמן תוך דיון באוטופיות ודיסטופיות, אתוסים ואידיאלים ובתפקיד האמנות, וכל זאת במניפה של מדיומים, מרישום וציור, פיסול ומיצב ועד לשימוש בבינה מלאכותית. למרות הפער המתעצם בין התרחשויות המלחמה לבין המרחב המוגן של האמנות, אנחנו, רעות פרסטר מנהלת המוזיאון ואנוכי וכל העוסקים במלאכה, מרגישים בתנועה ערה ומתמדת של קהל גדול ומגוון שמגיע למוזיאון וצמא לשיחות, למפגשים, לשיתוף. המוזות תובעות להישמע, וצו השעה הוא לחזק את כוחות היצירה, הנפש והרוח, לבדוק את תפקיד המוזיאון והאפשרויות שלו להשתנות, להעמיק את יחסו לקהילה ולחברה, וכיצד ניתן, באמצעות החוויה המוזיאלית-האמנותית, להתמודד עם המציאות ומורכבותה.

מתוך התערוכה "הבהובי תודעה", מוטי מזרחי, מוזיאון פתח תקוה (צילום: טל גבעוני)

1. פארק הטיילת החופי

הפארק החופי החדש הממשיך את טיילת רדינג ונמשך מתל ברוך בואכה חוף הרצליה, משתפל על רכס הכורכר, פותח את העיניים ואת הנפש לים ולנוף על כל יופיו, ומציע את החיבור בין טבע לאדם בתוך העירוניות המשתלטת. אני נוהגת לרוץ יום-יום מביתי שבמרכז העיר ובהגיעי אליו התחושה היא של מתנה גדולה, של תקווה. בדרך, על הטיילת, יש את "אין מציל", הפסל דמוי המגפון של גיא זגורסקי, ואת פסל הקונכייה הקולט את צלילי הים –"שמועות" של ניב גפני – חלק מפרויקט 30 הפסלים הציבוריים בתל אביב, בניצוחה של צלילית בן נבט, שלא ניתן להפריז בחשיבותו.

"אין מציל", גיא זגורסקי, שפך הירקון (צילום: יעל צור)

2. מונטי, גלבי, פיקוק

בית הקפה, הקונדיטוריה ובר היין של קיקי ניצן, נפתח ברחוב מונטיפיורי בתקופת הקורונה, חוסה בצל העצים ומציע קפה מצוין ואווירה שכונתית, נסתרת משאון העיר (מונטיפיורי 41). פינה חבויה אחרת היא "גלבי – המטבח של ענת", המסעדה הקטנה והאינטימית של ענת שבי, הנמצאת בחלק הדרומי מערבי של שוק הכרמל. יש בה אוכל ים תיכוני טעים וביתי עם אווירה של קרבה וחופש (סמטת הכרמל 23). ואין דרך שלא להזכיר את הפיקוק – בר-פאב-מסעדה שכונתי, מוסד לילי, שופע אווירת מפגש ושיחה. לילך ספיר, הבעלים והמנהלת, יחד עם בן זוגה שמעון משל, היא דמות אידיאליסטית, מפעימה, שכן במקביל להיותה מסעדנית, היא מורה למתמטיקה ומחנכת (של בני הקטן), לוחמת צדק ומובילה חברתית (מרמורק 14). 

המסעדה הסודית הכי מוכרת בשוק הכרמל. המטבח של ענת (צילום באדיבות ענת שבי)

3. תיאטרון ניקו ניתאי

הבית של הפרינג'. בניהולה של הבמאית והשחקנית דורית נאמן ניתאי, אשר למרות הקורונה והמלחמה וסגירת פעילותו בתחנה המרכזית החדשה, הצליחה לפתוח אותו מחדש בבית טפר שבדרום העיר, מתוך התעקשות על חשיבות העשייה התרבותית (המשותפת לנשים וגברים בתל אביב ובכל הארץ) וכנגד כל הסיכויים הבירוקרטיים והכלכליים. תל גיבורים 5

שירה פרבר ואייל שכטר, "הייתי והנני", תיאטרון ניקו ניתאי (צילום: נמרוד ארונוב)

4. גלריה תער // גינת אלוף בצלות

הגינה שנגלית במפתיע בסמטת אלוף בצלות שבין רחוב הרצל לרחוב השוק, טומנת בחובה את גלריה תער הקטנה והאיכותית, שהיא פרויקט נוסף של עיריית תל אביב-יפו (בניהולם של האמנים עומר שיזף ויואב וינפלד), בית קפה ומוזיקאים המנגנים בצל העצים. 

גלריה תער בגינת אלוף בצלות (צילום: יום עומר)

 5. הרכבת הקלה

הרכבת הקלה, על הקו הראשון שלה שהצליח להיפתח על אף שלא האמנו, מציעה, בד בבד עם נסיעה שפויה ובטוחה מתל אביב לפתח תקווה, ממוזיאון תל אביב לאמנות למוזיאון פתח תקווה לאמנות, גם קיצור של המרחק התודעתי, שכן פתח תקווה נחשבת על ידי תל אביבים כמי שנמצאת מעבר להרי החושך. ולא כך היא.

בואו, נוסעים לפתח תקווה. השקת הרכבת הקלה, אוגוסט 2023 (צילום: ג'ק גואז/AFP/גטי אימג'ס)

מקום לא אהוב בעיר

הבנייה הבלתי נגמרת באזור כיכר רבין, כאשר הולכי רגל, רוכבי אופניים, קורקינטים ואופניים חשמליים, מכוניות ואבק מתערבלים ומתנגשים אלה באלה, נדמה כמתרחשת ללא כל הכוונה ומחשבה על דרכים שבהן ניתן להקל על חיי היום יום של התושבים.

המקום הכי לא אהוב בתל אביב. עבודות הרק"ל בכיכר רבין (צילום: אלכסי רוזנפלד/גטי אימג'ס)

 השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אורפיאו ואאורידיצ'ה באופרה הישראלית – האופרה של גלוק על סיפור האהבה מן המיתולוגיה היוונית על המשורר היורד אל השאול על מנת להחזיר לחיים את אאורידיצ'ה אהובתו. תחת בימויו של יחזקאל לזרוב, האופרה היתה כולה חוויה של התבוננות במעשה האמנות, באופן שבו היא נוצרת ומאפשרת לנו לספר את עצמנו לעצמנו תוך הבנה שאין אמת אחת.

בנוסף, במוזיאון תל אביב לאמנות מוצגת בימים אלה התערוכה "מלחמה ושלום": 50 שנה לסדנת ההדפס ירושלים החוגגת את שנת היובל להיווסדה ופעילותה. הסדנה, ששוכנת על הגבול שבין שכונת מוסררה למאה שערים בירושלים, היא מרכז אמנות נדיר בעשייתו ובתרומתו, עם מאות אמניות ואמנים שיצרו בה עבודות אמנות נפלאות, ואני זכיתי לעבוד בו, ללמוד את  מסתרי וערכי האמנות ואת ירושלים, כאוצרת וכתל אביבית שנסעה לירושלים כמעט יום ביומו במשך עשרים שנים. 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"נשמת הפרחים: משיריה האבודים של קנקו מיסוזו", בהוצאת תשע נשמות. ספר השירה יצא לאור בחודשים האחרונים ואוריאל קון, העורך והמוציא לאור של ההוצאה, כותב באחרית הדבר על הצורך לפרסם את הספר כתגובה לשבעה באוקטובר, שכן במילות השירים של מיסוזו ניתן למצוא למצוא יופי ותקווה:

"במקום שבו גדר הבוץ הישנה/ מתפוררת/ ואת רואה/ קצות מצבות./
שם, אי שם בצל/ הגבעה,/ מימין, בהמשך הדרך/ הדבר הראשון שרואים הוא ים./
יש מקום שפעם/ עשיתי בו משהו טוב/ ובכל פעם שאני חולפת לצדו/ אני מרגישה טוב."

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תמיכה במטה להחזרת החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר, אימו של מתן החטוף בעזה, האמיצה והבלתי מתפשרת, שזעקתה וזעקת נשות המאבק האחרות – מירב סבירסקי, מרגלית מוזס, אילן סיגל, טליה דנציג – היא זעקת החברה כולה המוציאה את אנשי העיר והאנשים המגיעים אליה לרחובות במשך למעלה מעשרה חודשים, זמן בלתי נתפס שלא מתאפשר כרגע לראות מעבר לו.

עינב צנגאוקר בחסימת האיילון, 6.5.24 (צילום: איתי רון/ מידל איסט אימג'ס/AFP/גטי אימג'ס)

מה יהיה?
אם נמצא בתוכנו את החמלה והאמפטיה לאדם באשר הוא ואת ההבנה העמוקה לגבי חשיבותה של הדמוקרטיה כשלטון חוק המקדש את החיים בתוך מרחב אזרחי הומניסטי – או אז תהייה לנו תקווה.
>> ד"ר אירנה גורדון היא האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה לאמנות. עוד פרטים על פעילותו – באתר המוזיאון