בר לדייט עם אשתי העתידית וטל מוסרי האמיתי. העיר של ביגבי

>> ביגבי, 23, הוא מוזיקאי-יוצר מבטיח ופורץ דרך מרמת גן (אנחנו בסדר עם רמת גן), שמתמודד עם מאניה דיפרסיה ו-ADHD, כותב, שר, מנגן על תופים וקלידים, וגם שחקן. המוזיקה היא הדרך שלו לחיות בשלום עם עצמו. בימים אלה הוא משיק את השיר "לא מוצא" (והנה הקליפ המצוין פה למטה), סינגל ראשון מתוך מיני אלבום שבדרך בשם "חמשת שלבי האבל". ואם אתם רוצים עוד מוזיקה והופעות קרובות שלו – כדאי לכם ללחוץ כאן. 

 

1. פיצה קארינה

אני אוהב מקומות שאתה מרגיש את הלב שלהם גם אם מדובר בעסק שרוצה להרוויח (מן הסתם) ופיצה קארינה זה בדיוק המקום הזה. ברמת הנוחות, המקום אף פעם לא עמוס מדי ואף פעם לא ריק. המלצרים יודעים טוב מאוד את התפריט וניכר שהם לוקחים את העבודה ברצינות ולא זורקים זין כמו שנהוג בשנים האחרונות. והמוזיקה נשמעת כאילו העובדים במקום בחרו אותה, מה שאולי מסביר למה הם לא זורקים זין! מבחינת האוכל יש להם תפריט פיצות משתנה עם הרבה ספיישלים שניכר שהם פשוט נסיונות יצירתיים מוצלחים של נווה/קארינה ואולי גם של שאר העובדים?

בעלי המקום, נווה וקארינה הם זוג עם ילדים, אנשים נחמדים שממש נראה שפתחו את המקום רק כדי שיוכלו להגיד שיש להם מקום מגניב משלהם לשבת בו (גישה שאני מאוד אוהב) ואני אומר את זה כי ראיתי אותם לא פעם ולא פעמיים פשוט יושבים שם עם החברים שלהם והילדים שלהם כאילו הם ביציאת חברים בעצמם. למופע השקת האלבום הראשון שלי, "איזון מושלם", הייתי צריך מגש פיצה בשביל קטע ביזארי שתכננתי (יש הרבה גאגים בהופעות שלי) באתי וביקשתי מנווה מגש פיצה תוך כדי שאני מסביר לו את הקטע בהופעה, הוא דפק לי מבט של "שמע אחי אתה הזוי ואני לא מבין אותך בשום צורה אבל מה אתה צריך? רק מגש פיצה אחד? תתקשר אלי חצי שעה לפני ואכין לך". (הקטע המלא מההופעה הזאת זמין ביוטיוב!)
הרא"ה 2 רמת גן

2. פלאזה בר

אני אולי אצא דוש עכשיו אבל אני אגיד שלפלאזה אני לוקח את כל הדייטים שלי. יחסית למישהו שחיי חיים רועשים 0 אני שם את הטלויזיה על פול ווליום, מארח חברים בכל הזדמנות שיש לי ובמילים אחרות בורח מהשקט שבבדידות שפוקדת אותי לא מעט בחיי – בפלאזה יש משהו שקט באוויר אבל שקט שאני אוהב. שקט שמרגיע אותי. יש שם תמיד מוזיקה שאני אוהב. אבל לא חזקה מדי, אז אפשר לשבת ולדבר בלי לאמץ את הקול. האוכל שם מדהים גם באיכות שלו וגם בתפריט הלא שגרתי יחסית לבר. יש שם מנה שבהתחלה הם התלבטו אם להכניס או לא והביאו לי לטעום אותה. התעצבנתי עליהם ברמות ואמרתי להם שאסור להם להתלבט אם להכניס מנה כזאת טובה ופשוט תכניסו אותה כבר!!! (צלעות תירס עם פרמז'ן ורוטב איולי כזה?).

המוזיקה שאני יוצר ברובה היא אולי "אפלה" או "כואבת" אבל אני אדם די צבעוני (כן, אני אדם של קונטרסטים). באלכוהול אני איש של קוקטיילים וליקרים מעניינים וזה בגדול המומחיות של הפלאזה. וכמו שאמרתי בהתחל, אני אולי אצא דוש אבל אין כמו להיות בדייט במקום שאתה מרגיש בו רגוע, נוח ונעים וכשיש אווירה טובה בדרך כלל גם הדייט מוצלח. אם אשתי העתידית קוראת את זה ולא מאמינה, אז יאללה! בואי נצא לדייט ונתחיל את התהליך. אני כבר בשל.
כיכר רמב"ם 5 רמת גן

3. מרום כלי נגינה

לפני שהוספתי ביגבי בת.ז שלי ונהייתי אמן/זמר/ראפר/שחקן/יוצר/מלווה אומנותית/מפיק אירועים, הייתי רק מתופף. ולנו המתופפים יש ביבי אחד וזה לא ההוא מהפוליטיקה. ביבי אמיר, או בקיצור ביבי, הוא ראש מחלקת התופים בחנות כלי הנגינה מרום. חנות שידועה בשירות הלקוחות הנוראי שלה, או כמו שאני רואה אותו: שירות אנושי, אמיתי. כשהעובדים במצב רוח טוב והלקוחות מתנהגים בכבוד ולא דורשים דברים שרק ישראלים מרשים לעצמם לדרוש – ואני בכוונה אומר לדרוש ולא לבקש – אז השירות נעים ומחויך. וכשהמצב הפוך אז תקבלו את אותו המטבע לצד השני.

התאהבתי בגישה הזאת עוד בתור ילד. כי בסופו של דבר זה הוגן ואמיתי ואני אוהב אותנטיות וצדק. הייתי בכיתה ו' חוזר מהבית הספר הדמוקרטי קהילה בתל אביב ישר למרום ואל ביבי והיינו מדברים וצוחקים שעות. בכלל בלי קשר לתופים ולמוזיקה. טריגר אובדנות: ביבי היה קורא לי "המתאבד הראשון". זה כמובן כי היה גם '"מתאבד שני" וגם כי הייתי משתף אותו בתחושות ובמצב שלי באותה תקופה שהיתה אובדנית ושחורה. ושוב, זה פשוט הקסם, שבמקום להתרגש או לקחת קשה או לנסות להראות לי כמה אני טועה, הוא פשוט היה מדבר איתי בגובה העיניים, מקשיב לי באמת וצוחק איתי על החיים ועל החרא שלהם תוך כדי שהוא קורא לי המתאבד הראשון (בסוף לא התאבדתי כפי ששמתם לב, אז חהחה ביבי הבדיחה עליך).
ז'בוטינסקי 1 רמת גן

4. קונדיטוריית הרוא"ה

סיפור פשוט על משפחה שיש ברשותה קונדיטוריה כבר 30 שנה (ואני רק בן 23, גאד דיימ, זה כזה מטורף לחשוב על מקום שהוא מבוגר מבן אדם ומכר לאבות אבותיו). קונדיטוריה קטנה וחמודה שהבעלים שלה הם לאה, איציק והבן שלהם בני. אני חוזר כל הזמן להתעסק במשפחתיות וזה כי המשפחה שלי היא הדבר היחיד בחיים שלי שהוא יציב טוב אוהב ומדהים לאורך כל חיי. בכל פעם שהגעתי אליהם מגיל 6 ועד היום הם נחמדים אלי, מתעניינים בי ומחמיאים לי על השינויים שעברתי והאדם שהפכתי להיות (כן, כי באמת אכפת להם מהלקוחות שלהם ברמה של משפחה).הם שירותיים ונראה שהם אנשים כאלו צנועים ושמחים בחלקם.

אני לא אשקר, כשפתחו בצמוד לידם עוד קונדיטוריה קצת כעסתי בשבילם, אבל להם לא נראה שזה הפריע כי הם בכלל לא מסתכלים לכיוון ההוא, לא משווים את עצמם לאחרים או נכנסים לתחרות ולא מעלים מחירים אם אין בזה צורך ממשי (וגם כשכן, ניכר שזה באמת נטו לכיסוי ההוצאות). הם חיים את חיי המשפחה הקטנה הצנועה והחמודה שלהם ואני כל כך אוהב לתמוך בהם על זה. ואולי גם בזכות זה הם מחזיקים כל כך הרבה שנים מעמד. ובגלל זה עד היום, כמעט בכל פעם שאני מסיים בדיקת דם, אני עובר אצלם וקונה בורקס אפילו שזה פאקינג משמין. זאת פשוט מסורת שאני לא מרשה לעצמי לשבור.
הרא"ה 29 רמת גן

5. בני צעצועים

טל מוסרי האמיתי הוא בעצם בני טהרני, או כמו שהוא מוכר כ"בני צעצועים", בעל אחד מהמקומות האייקונים שיש ברמת גן (כן. חנות צעצועים זה מקום אייקוני ברמת גן. זאת הגדולה שרמת גן יודעת להביא! אגב גם גלידה מסטיק וסביח נגבה, שהוא הסביח הראשון בארץ הם מקומות אייקונים של רמת גן. קיצור אנחנו עיר מוזרה קצת). נדיר שאנשים שגדלו ברמת גן, לא מכירים את בני וזה לא משנה אם גדלתם בשנות ה-2000 או בשנות ה-90' ואפילו בשנות ה-80' (כי המקום פתוח למעלה מ-40 שנה). וזה לא משנה אם נכנסתם למקום אז או היום, תמיד תזהו את בני, כי הבן אדם הזה כנראה לא אמיתי. כי הוא נראה בדיוק אותו דבר! לידו טל מוסרי השתנה במהלך השנים כמו מייקל ג'קסון.

כשאחים שלי הגדולים, שהם בני 40 היום, היו ילדים קנו להם אצלו, לי קנו אצלו, ולאחיניות שלי קונים צעצועים אצלו ברגעים אלו ממש. כשהייתי ילד קטן הייתי מגיע אליו, מבקש משחקים לפלייסטישן 2, הוא היה יוצא איתי החוצה הולך איתי לרכב שלו פותח את הבגאז' ואומר לי קח מה שאתה רוצה, ממש כמו עסקת סמים בברונקס. עוד סיפור קטן שקשור גם למוזיקה: יום אחד התגלה לי שיש לו בת עיוורת שהיא זמרת מעולה ושמה עדן טהרני. הבטחתי לבני בזמנו, כשהייתי בן איזה 17, שכשאני אקים אולפן הקלטות כמו שצריך אני אביא אותה לשיר, אבל עד היום לא הקמתי את האולפן הזה ולכן גם לא עמדתי בהבטחתי. על זה אני מצטער. מקווה שיום אחד דברים יסתדרו כמו שצריך ועדן ואני עוד נעשה שיר יחדיו.
ביאליק 54 רמת גן 

>> החוף הכי טוב בעיר וחומוס עם דמעות בעיניים // העיר של עמר גשן
>> הכיכר של החיים והבר שמתבגר יחד איתי // העיר של שרי פישמן

מקום לא אהוב בעיר:

גן אברהם. זה לא שאני לא אוהב את גן אברהם זה פשוט שהוא הפך להיות סוג של מזבלה של בנייה. כל יום במשך חמש שנים הייתי עולה בגן אברהם כדי להגיע לבית ספר היסודי שהייתי בו (בכוונה אומר הייתי ולא למדתי). חגגתי בגן אברהם כמה ימי הולדת, הייתי יושב שם עם חברים והמקום הזה פשוט היה מגניב. עם השנים נראה שהעירייה זונחת אותו, נראה שהוא כאילו עובר שיפוץ אבל זה כבר נמשך שנים וכלום לא קורה חוץ משחוסמים גישות לחלקים מסוימים בגן ונראה שרק מצטבר שם עוד ועוד זבל של בנייה.

אפילו האמפיתיאטרון שהיה שם ולא זכיתי לראות כי עוד סגרו אותו לפני שנולדתי, נשאר סגור ועם הבטחה של "יום אחד הוא ייפתח מחדש". טוב גם יום אחד יבוא המשיח, כך אומרים לפחות ואני לא פוסל! רק מהרהר ומתבאס מהמצב הקיים. עובדת בונוס על הגן הזה: באחת הכניסות שלו היה עץ שהיה חרוט עליו המילה אודי ותאריך שאני לא זוכר, משהו בניינטיז, נדמה לי שנת 97'. אח שלי (ששמו היום הוא דיוויד) הוא זה שחרט על העץ ובכל פעם שהייתי חוזר מבית הספר עם כמה חברים והיינו עוברים שם הייתי מראה להם בגאווה את החריטה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחת לחודש מתקיים בבית היוצר בתל אביב ליין אפ אמנים בשם "איזון מושלם". גילוי נאות: אני מפיק אותו. הוא עזר לי למצוא את עצמי בתקופה קצת אבודה. מטרתו הוא לתת במה לאמנים צעירים אך רעבים מכל קשת הז'אנרים ולעזור להם לקבל חשיפה ולהתמודד עם כל מה שכרוך בהקמת הופעה, בנחיתה רכה ובתמיכה שמוציאה מהם את הצורך להתעסק בבירוקרטיה.

הקמתי את האירוע הראשון כשהייתי אבוד וחיפשתי בנרות מנהל שינהל אותי ואז חבר אמר לי:ביגבי, שלא תעז לקחת מנהל. אתה יודע טוב מאוד להרים ולעשות ולך עכשיו ותעשה את זה.הוא נתן את הנבוט הזה על הראש ומפה לשם התגלגלתי להקים את הליין אפ, והתגובות מהליין אפ הראשון,בין אם זה קהל שבא לאמן אחד ונשאר לכל המופיעים ובסוף בא להגיד כמה שהוא נהנה, ובין אם זה מופיעים שאמרו לי כמה שהם שמחים על ההזדמנות וכמה שזה עשה להם טוב להופיע – זה הזכיר לי למה אני חי ואת המשמעות שבחרתי/בחרה בי בחיים האלו שלי. האירוע הבא קורה ב-22.8 בהופעת צהריים ואחריו יש עוד ב-10.9. כדאי לעקוב כאן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני חייב לתת ריספקט ללהקת "כוח וידאו" הם אולי לא נותנים תקווה ומעבירים ביקורת פוליטית קשה' אבל המוזיקה שלהם נותנת לי כוח כי אני מרגיש שהם מבינים אותי ואני אותם, ורוב הליריקות שלהם אני או מזדהה איתן או צוחק מהן או פשוט מסכים. זה נוגע לי הכי ברגש שאפשר (קצת מזכירים את אינפקציה למי שמכיר).

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום/להתנדב בזמן הזה?
אני לא מאמין ב"דווקא בזמן הזה" כי תמיד יש משהו. אני חושב שחשוב מאוד להתנדב במקומות חינוכיים ולעזור לדורות הבאים להיות טובים יותר לעצמם (ואולי בכך גם לעולם), לניצולי שואה ובכלל קשישים שלא חסר כאלו שמוצאים את עצמם לבד בלי יכולת לפעולות בסיסיות ואוזן קשבת. 

מי הרמת-גני.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הרמת גני שהכי צריך להרים לו, או יותר נכון להם, הם ג'קי ואיציק רווח (הבנים של זאב רווח ז"ל) ודיוויד ליברמן (כן אותו אח שלי שחרט על עץ). שלושה יוצרים מוכשרים בטירוף שכתבו ויצרו סרט בשם "עד שהמוות יפגיש בינינו". סרט קומדיה לא שגרתי בנוף הישראלי. אני מבסוט שהולך להיות פה משהו אחר (אמור לצאת ב2026).

מה יהיה?
אין לי מושג. אולי נמות מחר, אולי לא. החיים ממשיכים בכל מקרה וזה מה שבטוח.