ההמבורגר הטוב בישראל ושיפוד בשתיים בלילה. העיר של גל זהבי
גל זהבי הוא המוח הקודח שמאחורי קראנץ' קורנפלקס וקראנץ' פיסטוק, הוא סחף את המקום השני בספיישל "בואו לאכול איתי", והוא עבר לגור בתל אביב לפני שנה. הזדמנות טובה לסחוט ממנו המלצות על מקום שמרגישים בו קצת פריפריה, מקום בלי טעויות ונפילות ומקום שקצת פדיחה לאהוב. בונוס: הצגה שתתפללו בה שלא יברח לכם פיפי
>> עוד לפני שהעפיל למקום השני המכובד בספיישל פסח של הריאליטי "בואו לאכול איתי", החיים של גל זהבי סובבים סביב אוכל. הוא משלב עבודה כצלם קולינרי עם לימודי בישול וקונדיטוריה, ויוצר תוכן ומפתח מוצרים למותגים גדולים כמו מקדונלדס ונסטלה. שלגוני קראנץ' בטעמי פיסטוק, קורנפלקס ובמבה אדומה נולדו מתוך מוחו הקודח, ובקרוב ייצא לשוק עוד קראנץ' שטעמו עדיין נשמר בסוד. לפני כשנה עזב זהבי את עיר הולדתו אשדוד לטובת שכונת יד אליהו. לאחר שידור התוכנית הוא הפך מאושיית קולינריה לסלב בקנה מידה ארצי.
"הייתי רוצה לומר שזו חוויה משנת חיים אבל הכול עוד טרי מדי. הכול היה בעצימות גבוהה מאוד וזו חוויה מרגשת ומטלטלת מבחינה מקצועית ואישית. עשיתי הרבה טלוויזיה בחיי אבל הפעם לא הייתה לי שליטה בעריכה והייתי צריך לשחרר סמכות מבלי לדעת מה אומרים עליי מאחורי הגב. זה מאתגר מאוד מבחינה מקצועית אבל האהבה מהקהל שווה הכל. חבר'ה צעירים עוצרים אותי להגיד תודה, אבל המבוגרים ממש מושקעים בתוכנית ונכנסים לשיחות נפש. אני מת על זה".
>> המקום המוזר בעיר והמאצ'ה הטוב במדינה // העיר של דאשה איליאשנקו
>> מקום ללכת בו מכות ומקום לברוח בו מהמציאות // העיר של יונתן ברק
1. בוסי בתקווה
אחרי ששבעתי באשדוד מעולם המסעדות בסגנון הזה, גיליתי בשכונת התקווה את בוסי, ונגלה לפני המקום המטורף הזה שפתוח עד 02:00 בלילה ואני עף על זה. אני חורש עליהם ונהנה ברמות, וכיף לי להרגיש קצת פריפריה בתל אביב. הכל תמיד טרי ומהיר ואפשר לבוא בכפכפים. קבב פרגית זו המנה הקבועה שלי, בלי להסתכל ימינה ושמאלה.
אצ"ל 41
2. דיקסי
בזמן האחרון אני עושה המון פגישות צהריים בדיקסי ותמיד כיף לי שם. זה המקום שבו בפעם השנייה בחיי אכלתי לא כשר, אחרי שפיתו אותי עם כנפיים ברוטב על בסיס חמאה ונפלתי שדוד. אני חותם על עסקית הצהריים בעיניים עצומות – אף פעם אין טעויות ונפילות, ותמיד טעים. יום אחד חיים כהן יצא מהמטבח, וכשהוא ראה אותי הוא ניגש ושאל 'גבר, יש לך המלצה מה להזמין פה?', כאילו הוא לא נמצא שם ולא יודע מה יש בתפריט.
יגאל אלון 120
3. AKA
בשנה האחרונה התמכרתי למסעדה של שף איתי קושמרו. גיליתי שם את ההמבורגר הכי טוב שאכלתי בישראל – הכי פשוט וקולע והכי מטורף בעצימות הטעמים. אני תמיד יושב על הבר בפנים ומקבל תחושה שממש רוצים שאני אהנה, ולא רק כדי לצאת ידי חובה.
נחלת בנימין 44
4. פליים
חיזוק חיובי ענק מגיע לאורן אסידו, שכבר בפעם השנייה עושה אוכל מרוקאי עילי שנחרט בזיכרון. הוא יודע לעבוד ונותן חוויה מרוקאית אבל לא צ'חצ'חית, כמו שנוהגים להגיד, אלא מכובדת – כזו שרואה את הפוטנציאל שיש במטבח המרוקאי. זה משהו אדיר שלא ראיתי באף מקום והוא ייחודי לאורן.
אליעזר פרי 10 (מלון קרלטון)
5. מקדונלד'ס
לא בגלל שאני שגריר המותג אלא פשוט כי זה האוכל המהיר הכי טוב שאפשר לבקש. מקדונלד'ס הוא המאנץ' הלילי שלי ואני מכיר את התפריט ברמת כמה קלוריות יש בכל מנה, למרות שזה לא כל כך משנה. קצת פדיחות, אבל אני מת עליהם.
מקום לא אהוב בעיר:
כשאני נוסע ללימודים בבית הספר בישולים אני עובר באזור התחנה המרכזית הישנה ורכבת ההגנה, ובכל פעם אני תוהה מה אני הולך לפגוש שם. פעם אני פוגש מלחמת הומלסים ובפעם אחרת מזרקים על הרצפה וקבצנים, ונורא קשה לי עם זה. קשה לי שאני לא יכול לעזור ולראות אנשים שפוגעים בעצמם. אני מרגיש חסר אונים בשבילם וגם בשבילי.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הגן של ציקי" בצוותא 2 עם אודי ואביעד, אחד המופעים הכי קורעים שהייתי בהם בחיי. ככל שההצגה מתקדמת האירוע רק מסלים ומצאתי את עצמי מתפלל לאלוהים שלא יברח לי פיפי. שעה של צחוק מטורף ואסקפיזם טהור.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר "הלאה" של רבקה זוהר. נתקלתי בו כשעברתי לעיר לפני שנה כמעט, והפכתי אותו להמנון האישי והביטחוני שלי. השיר נותן לי תקווה שתמיד יהיה הלאה, ושהדבר הזה שנקרא מדינת ישראל הוא בר קיימא לנצח נצחים. רגע של נחת.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעזר מציון, שעושים יוזמה מטורפת עם מאור איש הלגו. קל לתרום ולא לדעת לאן הכסף הולך, אבל כשתורמים לעזר מציון אפשר להיות בטוחים שקניתם שעה של נחת למישהו שמאוד זקוק לכך. זו יוזמה שיש לה משמעות טיפולית וסמל לניצחון אישי.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בהמשך לסעיף הקודם אני בוחר במאור איש הלגו, סא"ל מאור כהן, שבכל שנה מגייס מיליוני ש"ח לקניית ערכות לגו לילדים חולי סרטן ולפצועים ומתמודדי נפש בעקבות המלחמה. כפריק של לגו וכמי שמחזיק באוסף גדול, אחת לשבועיים אני מצטרף אליו לחלק לגו בבתי חולים ונדהם בכל פעם מחדש מהאיש הזה, שכולו נתינה וחסד. הוא מחלק ערכות בעשרות אלפי שקלים ויש פצועים שהוא הציל להם את השיקום.
מה יהיה?
אני לא אגיד שיהיה טוב. אני אגיד שיהיה מצוין. אבל כנראה שזה לא יקרה בדור של הילדים שלי וכנראה שגם לא בדור שלי. אני רוצה לקוות שאנחנו נהיה הדור האחרון או אחד לפני האחרון שמוכן לספוג את המכות והכאב, כדי שלדורות הבאים יהיה כאן מצוין, ולא רק מבחינה ביטחונית. שהכלכלה תעבוד, שאנשים לא ירגישו שהם עבדים ושנלמד קצת מיפן ומאירופה ואולי אפילו נרוויח סייסטה מתוקה. הלוואי שכולנו נחווה פחות כאב ושנהיה בלתי חדירים. זו בקשה גדולה אבל אני מאמין שהיא אפשרית.