אווירה של סרט ומקום שמרגיש טיפה אירופה. העיר של דורון מדלי

>> דורון מדלי הוא מכונת להיטים, זוכה פרס אקו"ם, האיש שהביא לנו את הגביע עם "Toy" באירוויזיון, מהיוצרים הפופולריים והחשובים ביותר במוזיקה הישראלית. עכשיו הוא חוגג 20 שנות יצירה במופע חגיגי כפול על הבמה עם אורחים מיוחדים (4.12, 18.12, זאפה מידטאון, כרטיסים כאן), לצד אלבום מיוחד בשם DEMO שאורכו חמש שעות וכולל את אוסף הסקיצות המקוריות ששלח לאמנים לאורך השנים, שירים שהפכו ללהיטים לצד סיפורים מאחורי הקלעים וקטעי הקלטות.

>> הקפה הסודי שלנו: 9 בתי קפה נחבאים שתל אביבים אוהבים באמת
>> העיר של מיה לנדסמן // קפה שהזמן קפא בו וטבע עם תנים מייללים

1. מרכז סוזן דלל

הבית של להקת בת שבע. המקום הזה, כבר 30 שנה שהוא אואזיס אמיתי בכל רגע בכל יום בכל שעה. בכל פעם שאני נכנס לשם, אני מתמלא בחגיגיות. אני עובר מסע בזמן. הריחות של עצי הפרי, האווירה הקולנועית מכניסה מיד לתחושה שאני בסרט על נווה צדק מאה שנה אחורה. הבית של המחול הישראלי, הבית של להקת בת שבע, במיוחד בתקופה כל כך קשה כמו זאת – מחול ישראלי הוא התרופה. בת שבע היא התרופה. בעקבות המצב, סיבובי ההופעות הבינלאומיים של להקת בת שבע בוטלו, מה שגרם ללהקה להישאר בארץ לתקופה ארוכה וכאן אתם חייבים לנצל את ההזדמנות.

בישראל שלנו, שרק הולכת ומתרחקת מאמנות, פועלת אחת מלהקות המחול הטובות ביותר בעולם. בראש הלהקה עומד הכוריאוגרף והמנהל האמנותי אוהד נהרין, שכבר שנים נחשב לאחד הטובים המוכשרים והיצירתיים ביותר בעולם. וזה כאן. זה שלנו. זה בנווה צדק. אם לא ראיתם הופעה של בת שבע עד היום, אני מבקש מכם – חלאס נטפליקס, חלאס עוד מסעדה ועוד בקבוק יין, חלאס לעשן את החיים שלכם למוות. כנסו לאתר של בת שבע ותזמינו כרטיס למשהו בשנה הקרובה. בדצמבר עולה המופע "אנאפאזה" – בעיניי, יצירת האמנות החשובה ביותר שאי פעם נוצרה בישראל. לא יעלה על הדעת מבחינתי שהחיים שלכם יחלפו בלי שתראו אותה.
יחיאלי 5

2. מסעדת האחים

ב-10.10.23 מצאתי את עצמי מחפש איך לעזור בתוך כל הכאוס. נכנסתי למסעדת האחים והשתדלתי לא לצאת ממנה. האחים דוקטור ראויים לפרס ישראל. מי שראה בעיניו מה התרחש שם – לעד תהיה לו תקווה בלב. כי ישראלים כל כך טובים עם כוחות על אפשר למצוא רק בישראל. זאת מסעדת האחים. המסעדה שממנה יצאו משלוחי האוכל לכל חיילי ישראל ולכל מי שהיה זקוק למשהו. אם יש קארמה בעולם – אפשר לראות אותה פועלת כל יום במסעדת האחים. לא קל למצוא שם מקום, כי תמיד מלא אנשים. כמה טעים שם. כמה מגיע להם.
אבן גבירול 26

3. קפה אירופה

אורי חזיזה אהוב ליבי וחבורתו מצליחים להחזיק את המקום הקסום הזה במשך יותר מעשור. וזה המקום שאני מרגיש בו בבית. אני נכנס לחצר המאולתרת שהפכה למקום שאני הכי אוהב להיות בו. האוכל מושלם (וכמה קשה שהאוכל תמיד יהיה מושלם), ועכשיו יש גם גלריה חלומית לאירועים. למרות שכתבתי את "פה זה לא אירופה"- שם אני מרגיש טיפה, אבל ממש טיפה, אירופה.
רוטשילד 9

4. פארק המסילה

כשכל העיר מחליפה את פניה ומתעקשת על מגדלים גבוהים ובלתי נסבלים ועל חסימות כבישים ועל רכבת שתהיה מוכנה עוד 20 שנה, פארק המסילה הוא הסיבה המרכזית להמשיך לאהוב את תל אביב. החיבור מהים ועד רחוב הרצל. האווירה של סרט ישן וטוב. המדשאות, הכניסה האחורית לבית רומנו. ואם בא לכם, אז ברחוב פינס ממש לא רחוק ממרכז הפארק יש את חנות הפרחים הכי יפה ומרגשת בארץ – החנות של איתן טולדו.

5. We Like You Too

הבוטקה בשדרות בן ציון. מי שלא מכיר – אל תבואו. גם ככה יש יותר מדי אנשים בתור, יותר מדי אנשים לוקחים לי את המחצלות, את הכיסאות הקטנים, ואת הסנדוויצ'ים המושלמים שנגמרים מהר מדי בוויטרינה. עדיף שלא תדעו שומדבר על המקום המושלם הזה, עם האוויר הטוב שמגיע מהים כל הדרך מבוגרשוב במעלה השדרה ועד כיכר התרבות. מי שלא מכיר את הפרלמנט של מויש – אל תגלו. והכי כיף שמוני מושונוב עובר בשדרה ונותן חיוך. ככה אתה יודע בוודאות שיהיה לך יום טוב.
בן ציון 34

 מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

בגדול תל אביב הפכה בלתי נסבלת. אבל אני לא רוצה להתלונן. המדור מתעקש שאני אבחר משהו מעצבן – אז הייתי שמח לפגוש את האדם שתכנן את הנת"צים במספר מוקדים בתל אביב-יפו. גם אתם מרגישים שאתם במשחק מחשב? 100 מטר הנת"צ הוא ימני, ואז 200 מטר הוא במרכז, ואתה רק מנסה לחצות את הצומת אבל יש מצלמה ברמזור והיא תצלם אותך, ומיד אחרי הנת"צ חוזר לימין כמובן. מה יש לכם? מה כל כך מסובך לשים את הנת"צים בצד ימין כל הזמן וזהו? וגם: הפסלים המפוזרים במרחב הציבורי הם מהמכוערים שנתקלתי בעולם כולו. הייתי שמח לבוא פעם לדיון של ועדת הפסלים של העירייה. וגם לעשות סיור עם שר הנת"צ.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"שלך, אסי". אירוע תרבותי מוזיקלי תאטרלי פשוט מרתק של מירי מסיקה, מספרת סיפור מרגש על אחד מגאוני התרבות הגדולים של דורנו – אסי דיין ז"ל. מסתבר שאסי היה שולח למירי מאות אימיילים והודעות, והיא הצליחה לסדר אותם בצורת שירים. אני לא רוצה להגיד על המופע הזה הרבה, כי כולנו התרגלנו לראות ולחוות את הכל דרך מסכים בטעימות קצרות ועוד מעט נשכח לחלוטין איך זה מרגיש לחוות חוויה במלואה באמת.
מירי מסיקה היא הר געש מבעבע של כישרון פנומנלי. לא להתלבט. פשוט לקנות כרטיסים וללכת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"והשם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב" – יש זמרים, יש קולות מיוחדים, ויש אחת לכמה זמן שמגיע מלאך משמיים עם כוחות שמימיים ומכריח אותנו להיות שמחים. כזה הוא ששון איפרם שאולוב. לפני עשור, אחרי מלחמת צוק איתן, התעקשנו להוציא את "מהפכה של שמחה" שיצרתי עם ינון יהל לעומר אדם וליאור נרקיס. כולם חשבו שהשתגענו. רק הרכבים של הנחמנים היו רוקדים את זה ברחובות עד שכולם נדבקו בטירוף. כגודל העצב, הרגשתי שחייבים להנחית פצצות של שמחה על לבבות האנשים. ואם לא דרך התודעה של החדשות, אז דרך הנחמנים. בסוף כל אחד מספר סיפור.

לפני כמה שבועות, הסתובבתי ברמת גן, וחלף רכב של נחמנים והשמיע בקולי קולות את השיר המדבק הזה.
גם אם אתם חילונים גמורים ואתם אפילו מבוהלים מההתחזקות של עם ישראל, אי אפשר לא להידבק בשמחה שיש איזשהו כוח עליון שתמיד אוהב אותי ודואג שתמיד יהיה לי רק טוב.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
סח"י סח"י סח"י סח"י סח"י סח"י- סיירת חסד ייחודית. העמותה החשובה בישראל. ואני משוחד ולא משוחד.
חפשו אותם ברחבי הרשת, כנסו לעומק, תתרגשו, תיזכרו שראיתם אותם איפשהו בטוח – מלאכים עם חולצות כחולות, שהופכים את הנוער של ישראל לאזרחים טובים יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
סבתא לינדה שלי כמובן. אישה בת 93, יושבת בבית באיזור בית החייל, מסתכלת דרך החלון על כיכר המדינה ולא מבינה מה היא רואה. מה זה המפלצת הזאת שבונים שם? היא שואלת אותי כל פעם. סבתא לינדה עלתה לארץ עם כל המשפחה שלה מסוריה כשהיא היתה ילדה קטנה. שיכנו אותם בשכונת התקווה. בהמשך פגשה את סבא אלי, שגם הוא עלה כנער מסוריה וכך נולדה המשפחה התל אביבית שלי. סבתא לינדה יושבת רוב היום בבית, נאבקת בתעתועי הזיכרון, שומרת שקרני השמש לא יסנוורו את התמונה של סבא אלי שתלויה בסלון. המוח שלה בעיקר זוכר לשיר שירים מפעם… "האמיני יום יבוא… טוב יהיה מבטיח לך". 90 שנות תל אביב באישה אחת, שהייתה אוהבת לקחת אותנו הנכדים לטייל ברחובות של תל אביב ולראות סרט בקולנוע. לפעמים קצת חוף הים, לפעמים פיקניק בפארק הירקון. יש לי פיסת זיכרון חיה מתל אביב של פעם.

מה יהיה?
ברשותכם, לא אצטט את יסמין מועלם או את דיוויד ברוזה.
מה שיהיה זה שיהיה הכל אחרת. הכל השתנה.
פשוט אף אחד לא סיפר לנו שמדינות משתנות בקצב אחר מהשתנות של בנאדם.
סיפרו לנו שאנחנו העם הנבחר, ושאנחנו מרכז העולם. כנראה רק ככה אפשר לבנות מדינה. כי הרי זה משוגע להקים מדינה. ישראל עוברת שלב. וזה לא משנה מה כל אחד חושב או איזה ציון הוא נותן לשינוי הזה. ישראל גדולה יותר מסך כל אזרחיה. אם נעלה למעוף הציפור נראה שבמשך אלפי שנים, רוב הזמן היו פה מלחמות ונדודים. יציאה לגלות וחזרה.
חורבן בית אחד. חורבן בית שני. חורבן שלישי. זה שובר את הלב. זה מכה בתדהמה. זה ממלא בתחושות של פחד וחוסר וודאות. אבל למדינה יש חיים משלה. היא זזה כמו שזז הים. מי מאיתנו יכול להבין את הים לעומקו? המדינה שלנו משתנה והשינוי מאוד דרמטי וכואב. הוא מעלה געגועים בלתי פוסקים למה שהיה פה, לא לפני 30 שנה, אלא לפני חמש שנים. גם תל אביב שלי סיימה את חלקה, והיא הופכת לעיר אחרת.
אז מה שיהיה ממש כרגע, הוא שכל אחד ואחת מאיתנו נצטרך להסתכל לאמת בעיניים ולנסות לקבל החלטות. והלוואי ונמצא את עצמנו גם בגירסה החדשה של ישראל. הלוואי ונצליח לאהוב אחד את השני למרות הכוחות המחרידים שעושים הכל כדי שנקום בבוקר לשנאה אינסופית.