ספייס נטול ציניות, ואמפתיה לא סלקטיבית. העיר של דניאל קנטור 

דניאל קנטור בת 30, מתגוררת בדרום תל אביב. מייסדת שותפה של תרבות של סולידריות – קהילת שטח של עזרה הדדית המסייעת למשפחות וקשישים בביטחון תזונתי, ומימון באמצעות מערכי סיוע חיוניים מאז תחילת הקורונה. כחלק מהתנועה, היא הקימה יחד עם הקהילה של סולידריות את הבית של סולידריות. לאחר רזומה ארוך של יצירת פרויקטים המשמשים באוכל כמדיום לחקור תרבויות ומאבקים שונים, היא הוציאה את ספר הביכורים שלה ׳SPREADS’ – ספר אומנות אקטיביסטי הכולל מאמרים וצילומים פרי עטה. הספר זכה להכרה מקומית ובינלאומית והושק בטוקיו, ניו יורק, מקסיקו סיטי, קופנהגן, איטליה ובעוד יעדים רבים. בחודש הקרוב היא תשתתף בשני פאנלים סביב הספר, הראשון, שמתקיים ממש היום (א, 22.9) בהנחיית מיכל לויט, יהיה שיחה על הספר בחנות הרשמית של הספרייה הלאומית של As Promised. השיחה השנייה תתקיים ב-24.9 יחד עם מעצבת הספר עמית בן חיים, כחלק משבוע העיצוב בירושלים בבית הנסן. בנוסף, בין ה-22-24.9 ׳תרבות של סולידריות׳ מקיימת את המערך ראש השנה השנתי שלה – תכתבו להן כדי להתנדב! 

>> פארק שחשוב לנפש, ולאשראי. זאת העיר של מנכ"לית איגי רום אוחיון
>> אין שום בעיה בתל אביב. לא רוצים? יש ירושלים. העיר של ג'רמי פוגל

1. בית של סולידריות

לא חושבת שיש מקום יותר חיוני, חשוב וחמוד מהבית של סולידריות בתל אביב, אובג׳קטיבלי ספיקינג. המרחב שייך להתארגנות לעזרה הדדית ׳תרבות של סולידריות׳ וכלל האירועים נתרמים ע״י חברי וחברות העיר ומחוץ לה, מתוך אמונה עמוקה שהמשאב העיקרי שלנו הוא היצירה שלנו, ושחובה עלינו להעמיק את הידע בשורשי הדיכוי במרחב הזה מתוך הבנה ברורה שיש לנו רק את עצמנו כדי לחולל שינוי.

הבית, שנתרם לנו ע״י התדר האהובים, רץ כ-3 שנים וקיים מעל 600 אירועי תרבות, אומנות ואקטיביזם – ממועדוני הקרנות כמו קולנוע התנגדות וקולנוע קוויר-ארוטיק, לסדנאות כגון סדנת התססה עם הילה הראל וסדנת דמיון פוליטי עם יעל ברדה; מיריד ספרים אנרכיסטי באירוח ספריית סולידריות ליריד ארטיזנלי של יוצרות פלסטיניות ויהודיות של ׳כאן זה לא אולפן׳; מאירועי הבית כמו הדיבייט האייקוני בהנחיית דנה פרנק, לערב שכולו מוקדש להרים לכשלונות שלנו בהנחיית עמית חכמוב; מהופעות אקוסטיות של יוסלס איידיי ומאן אלייב ועד לאירועי מחווה לדולי פרטון, עופרה חזה ואלביס פרסלי בכיכובם של עדיסקוטק, עוזי נבון, ניקוטין, נטע פולטרק, מעיין ליניק ועוד; מהזדמנויות התנדבות של אריזות וחלוקה של סלי מזון, להרצאות ושיחות מעמיקות מאת הארגונים הכי חשובים בעיר כגון זוכרות, שוברות קירות, גישה וכו׳.

הבית של סולידריות הוא מקום יחיד מסוגו, בו א.נשים עם ערכים ורעיונות נפגשות ומכירות באופן אורגני ובספייס נטול ציניות ושיפוטיות, בו החיבור בין תרבות, אומנות, אכפתיות ואקטיביזם שזורים אחד בשני. זהו מרחב שבו לרגע אנחנו או שוכחות שאנחנו מיעוט בטרלול המשיחי שקורה כאן או נזכרות ובונות את הכלים למציאות אחרת.
דרך יפו 9

2. פיצה לילה

לפני הקורונה ניהלתי את הבית השני שלי, פיצה לילה. עבדנו כולנו יחד פעם בטוני וספה בסניף הרצליה, ואיחדנו כוחות כל הפאנקיסטים מאיזור השרון כדי להרים את המקום החמוד ומדויק הזה. האוכל טעים מאוד – על רמה, אך לא מתנשא – ותמיד נעים לשבת שם.
מרחביה 4

3. נווה שאנן

 מעבר לפינות אוכל, שדרכן לעיתים תל אביב מצליחה לראות ולהעריך את התרבויות של כל אותןם מהגרי עבודה, מבקשי מקלט ופליטים, בעשור שאני הולכת לנווה שאנן ובשיטוטיי בתחנה המרכזית הכרתי חברות, הכרתי תרבויות והכרתי מאבקים. הכרתי שווקים של פיליפיניות ואת המאבק שלהןם לממש את הזכות הבסיסית להקים משפחה בתוך מדינה שאוסרת עליהןם. הכרתי פינות של מסעדות אריתראיות, ואת ההורים שנלחמים למען דה-סגרגציה בבתי הספר בתל אביב, או על החששות בפני תומכי המשטר והרדיפה הפוליטית שחווים גם בתוך ישראל, וחוסר הפעילות מאת משטרת ישראל. הכרתי סודני, יעקב, שמבשל את כל מנות הדגל של המדינות שדרכןם הוא הגיע ברגל לישראל – סודאן, מצרים ולוב. 

4. סופרא

בשכונת נגה יש מקום שנקרא סופרא, מהשנים האחרונות, שמגיש אוכל פלסטיני ביתי. טעים בטירוף, מחירים הגונים, א.נשים נעימים וטובים. אני אוהבת לקחת קופסא של עלי גפן בעבודת יד לפיסת דשא ליד חוף הכלבים לבילוי מתוק עם עצמי.
שלמה 3

5. סלימי

עסק קטן בבעלות משפחתית ע״י רמי קובי וג׳נט, מסעדה של שלוש דורות מ-1965, עבר כמה מקומות בדרום תל אביב, הכי אוהבת מקומות בלי תפריט או עם תפריט מצומצם, א.נשים שיודעים לעשות כמה דברים ממש טוב מאשר תפריט אובר דה טופ (אלא אם כן זו מסעדה סינית, אז סבבה) ובינוני.  קובי על המנגל עם פן לשיער, ג׳נט מסדרת צלחות חמוצים ובזיליקום פרסי, רמי מברך את הנכנסים – קליינטים של שנים.
נחלת בנימין 80

מקום לא אהוב בעיר

מערכת הרווחה. חס וחלילה בלי ביקורת על העובדות הסוציאליות המדהימות – אך על המערכת כולה. על הבלוף הזה שיש לנו בכלל מערכת רווחה הוגנת וראויה שדואגת לתושביה ללא קריטריונים. על התקציבים המביכים שהיא מקבלת כאשר עיריית תל אביב מרימה אירועי ענק ראוותניים. על זה שהיא מופרטת. על זה שהמנגנונים שלה משמרים את מעגל העוני ולא מוציאים ממנה. + אני בדיס רציני עם המפתחים העירוניים של ששכחו לדאוג לפינות מוצלות בפארק המסילה, אם אפשר לקרוא לזה פארק.

השאלון

איזה אירוע תרבות/מרחב מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ברק טלמור מנחה מעגלים להקשבה פגיעה, הטיפול הכי פותח לב ומדויק שקיבלתי במהלך השנה האחרונה. ממליצה לכל קבוצה קרובה (חברים, משפחה, קולגות). בבית של סולידריות התחלנו סדרת אירועים שנקרא ׳איך נשמע התנגדות?׳. הזמנו אמניות ואמנים ׳סלקטז׳ שונים לשים שיר מתקליט שמתחבר להןם למאבק מסוים, בין אם זה אישי, היסטורי או פוליטי, ביניהם תאי רונה, ג׳נט בלאי, מאי פלטי ועינאד חוסיין שפתחו לכל מי שהיה בחדר את הלב בצורה שלא ראיתי לפניכן, בטח מאז המלחמה. הזכיר לי כמה יפה הכל כאשר נותנות שם לכאב, ויוצרות מתוכו. ומשם, מהכנות הרדיקלית, קרבה קוסמית. הסרט ׳אזור העניין׳ של ג׳ונת׳ן גלייזר, חידד לי את המציאות הנוכחית, השיתוף פעולה, בנרמול. הצורך לעשות רציונליזציה לדברים לא רציונליים. הסאונד. מטוסי קרב שטסים מעלינו לכיוון עזה שאנחנו אוכלות פירות טריים על אותו קו חוף, שחולקים איתם. 

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר On Earth We Were Briefly Gorgeous של המחבר Ocean Vuong. כל משפט בספר הוא יצירת מופת. הזכיר לי את הכוח במילה שלנו. הזכיר לי את היופי שבני אדם יכולים ליצור. 

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
נוכחות מגינה וליווי רועים לקהילות פלסטיניות העומדות בפני אלימות מתנחלים עם ׳מסתכלים לכיבוש בעיניים׳, ארגון א.ס.ף או תרבות של סולידריות, דה. נ.ב – זה לא ממש השאלה ששאלו, אבל ממש מזמינה אתכן להצטרף ל׳ישיבות נשים בלבן׳ בפעילויות שטח של ישיבות שקטות, כל פעם במרחב אחר, בהן כל אחת מחזיקה שלט עם מסרים בסיסיים כמו ׳חמלה׳, ׳אנושיות׳ ו׳שלום׳. פרטים נוספים באינסטגרם.

מי התל אביבי/ת שהכי צריך להרים לה כרגע?
אין אחת סורי. לכל הא.נשים שכל שבוע יוצאות לעמוד לצד משפחות החטופים, דורשות סוף למלחמה ופתרון מדיני. הא.נשים שמזכירות לנו כל שבוע בבגין ובהפגנות בשטחים, שאמפתיה אינה סלקטיבית. אני מורידה את הכובע שלי בפני כל הא.נשים במקום הזה שמתעקשות על ה׳גם׳ ולא על ה׳או׳. אתןם התקווה שלי לא רק בעיר הזאת, בעולם כולו.

מה יהיה?
בכנות מלאה, בעיניי יהיה כאן מאוד מאוד רע כל עוד אנחנו מנרמלות את המשטר הפשיסטי ששולט כאן, הדרך היחידי ליצור כאן הווה ועתיד ראוי ובר קיימא, בטח כא.נשים עם רקע של יצירה והפקה, זה לניצול משאבים המיומנויות שלנו להתנגדות אמיתית, התנגדות לא רק כסיסמא של לשרוף שהנורא מכל קורה — אלא גם לבנות מחדש ביום יום, מתוך ידיעה עמוקה שאף אחד לא חופשי עד שכולנו חופשיים.