מגנט לאנשים טובים וקפה וממתקים עם מענטש. העיר של דפנה טלמון
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים בוחרים את המקומות האהובים עליהם. והפעם: הצלמת והאמנית דפנה טלמון עם תערוכה חדשה על היחסים בין בני האדם וחיות המחמד שלהם, ועם שלל המלצות על מקומות שהיא והכלבה בילי אוהבות במיוחד. רק שמישהו יעשה משהו עם הבישום בקאנטרי והגיהנום בנווה שאנן
דפנה טלמון היא אמנית וצלמת, בוגרת התכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה, בעלת תואר שני בגיאוגרפיה עם התמחות בתכנון עירוני. היא נוודית הנמצאת בתנועה מתמדת ומבקשת לאתגר מוסכמות, צורות ואופני חיים – באמצעות מפגש בין אנשים, בעלי חיים וחפצים הנקרים בדרכה. היא אוהבת לחקור מקומות, סביבות חדשות, פיזיות ואנושיות, ומשלבת בעבודותיה הומור וסקרנות, בהן אירועים אישיים ואמנות משתרגים אלו באלו. אמש (15.8) נפתחה תערוכת היחיד שלה "כַּל-בִּתִּי" בגלריה P8 (הפטיש 1), שבה היא חוקרת את מערכת היחסים בין בני אדם לחיות המחמד שלהם
>> העיר שלנו: 7 המלצות של תל אביבים לחיים טובים בתל אביב
>> להרגיש מהבטן: 14 תערוכות חדשות שילטפו אתכם מבפנים בסופ"ש
1. בית קנדינוף
כשסיימתי את לימודי ההמשך במדרשה (2018) הוזמנתי לרסידנסי בבית קנדינוף במהלכו עבדתי על פרויקט "אוטו המתנות" שהוצג אחר כך בצבע טרי 2019. זו היתה גם יריית הפתיחה לקשר המשמעותי שלי עם בית קנדינוף ועם עולם האמנות של אחרי הלימודים. צילמתי שם שלל אירועים וגם שתי חתונות (של בעלי המקום), הקמתי שם אינסטליישנים לבד או בשותפות (יואב רודה היי), ארזתי שם מתנות שחולקו גם למבקרי המקום ומנות מזון לחיילים כשהתחילה המלחמה. לצערי הרב גם נפרדנו השנה מנימו הברמן האהוב. זה בר מעולה וטעים ונעים, אבל לא רק! זה בעיקר מגנט של אנשים טובים ואהובים. שעושים את המקום וגורמים לך ליהנות לחזור. הצורפים 14
2. טבע עירוני: בריכת החורף/הגן הבוטני
בילי קקבילי טלמון (הכלבה שלי, הבת שלי) מאד אוהבת את בריכת החורף (שליד מכללת לוינסקי) וגם אני. ובכל עונה המקום נראה אחרת. ובעיקר אני אוהבת לברוח מהעיר בתוך העיר. אבל לכאן אני מגיעה עם אוטו. הגן הבוטני, לעומת זאת, הוא הגרסה הדרומית. שזה מטר מהבית ומרחק קילומטרים של קוגניציה. כמו סנטרל פארק הניו יורקי ויחי ההבדל, זהו גן מלאכותי שנראה כמו גרסת אינסטנט לנחל דן. רק קחו משהו נגד יתושים (וגם נגד נמלות אש).
3. גן יעקב
אני לא זוכרת מתי מצאתי את הפינה הזו שחבויה במרכז העיר. אבל תמיד ריק שם ובעונה הנכונה יש עץ תות עמוס פרי. גינה עירונית קסומה (לא סתם בחרתי במילה הסכרינית!) מעל היכל התרבות. עם מושבת עטלפים שלא מתביישים באור.
4. קפה וממתקים
תמצאו שם קפה למקינטה שלכם, ממתקים ומענטש. ואם תבואו ממש לפני סגירה הוא יספר לכם סיפורים שלא יאמנו על ההיסטוריה האישית שלו. ולמרות שהוא לא סבא שלי (או שלכם) ושהסיפורים שלו לא דומים לסיפורים המשפחתיים שלי, תצאו משם מחוייכים כאילו ביקרתם את סבא וסבתא שלכם לרגע. והמחירים אחלה. אלנבי 107
5. ארדיטי
גם אם אתם לא אוכלים גבינות, תמצאו שם במעדניה מטעמים אחרים. אבל עזבו אתכם, בילי, הכלבה שלי, גוררת אותי לשם בכל פעם שמתחשק לה חריץ גבינה. והוא אוהב כלבים (מה שמיד מעלה לו את הניקוד) ומאוד נדיב. נחלת בנימין 91
6. הים
יש לי קוצים בתחת ובחיים לא תמצאו אותי משתזפת בחוף הים. אני שוחה 20 שנה, בדרך כלל בבריכה. אבל הכי אני אוהבת לשחות בים (לצערי אני עושה את זה מעט מדי) יחד עם חברי קבוצת המאסטרס (שהתפרקה מזמן).
מקום לא אהוב בעיר
מאז תחילת המלחמה עברתי ארבעה בתים, סליחה, דירות. ועכשיו אני בי.ל פרץ, ממש רציתי לגור קרוב לקאנטרי. אם היתה לי אומגה מהבית לבריכה זה היה קלאסי. אבל אין לי. רעה חולה – למה כל מקום חייב בישום? מה קרה לאוויר שחייבים לבשם אותו? להכניס מוזיקה ואווירה? המציאות לא צריכה כל כך הרבה תיווך. אפשר פשוט ליהנות ממנה כמו שהיא. אני מגיעה לקאנטרי וסותמת את האף כי אני כה רגישה לריחות. וכאילו, היי, בואו לא ננקה, פשוט נשים בושם. אבל אתם כן מנקים, כל הזמן, אז מה הקטע המטופש הזה עם הריח המלאכותי וההו-כה-מסריח. שמעורר אנשים עם חישתיות יתר להתגרד ולסבול ממיגרנות. יש גם חנויות כאלה בעיר, שבי נשבעתי אני לא אכנס.
אבל יש בעיה יותר קשה מריחות שגורמים למיגרנה: רחוב הגדוד העברי. אנשים שאיבדו צלם אנוש. רחוב הגדוד העברי מקביל לרחוב בו אני גרה ולעתים אני עוברת בו. ושם זו תל אביב של מטה. כמה מטה? כמה מדורי גיהנום מטה. לפעמים בלילה אנשים יריבו על מזרון. או יצטופפו חמישה במצבי צבירה לא מובנים. בסקר שערכה עיריית תל אביב שאלו אם יש הרבה צואת כלבים ברחובות. "לא", עניתי, "יש יותר צואת אדם". אנשים שמפשילים מכנסיים לעשות צרכים באור יום. ואני חושבת על הילד או הילדה שהם היו פעם. נערים ונערות מחייכים אולי, משחקים עם חברים, מתכננים תכניות ורוקמים חלומות. ואז איזה רגע או צרור אירועים שערערו את המסלול הנאיבי. וזהו. נקודת האל חזור. נדמה שאין מי שיילחם עבורם, שהם וסביבתם התומכת הרימו ידיים. וזה כואב לי. ברגע שאפסיק לראות אותם, אבין שאיבדתי את האנושיות בעצמי. אבל אני רואה אותם ומתכווצת. ובעיקר לא יודעת מה אפשר לעשות ברמה עירונית-מוסדית.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בצבע טרי האחרון, השתתפתי ברצועת הלייב, עם עבודה חדשה – "חלומות וביעותים – הוצאה לאור". העבודה כללה פעולה השתתפותית, שחייבה אותי לשוחח עם אורחי ובאי היריד. לעורר אותם ולעודד אותם לחשוב על החלומות שלהם (או הביעותים שישמחו לשחרר מעצמם). השריר הזה של לחלום נגדע ב-7 באוקטובר, והמהלך שהיה מהיר בין – אין לי חלומות/האם מגיע לי לחזור לחלום/ל"יש לי חלום", הוא המהלך שחיפשתי והעיניים שבבת אחת נדלקו עם זיק של אור וחיוך. אני אוהבת פעולות שמחברות את המשתתפים אל לב העבודה שבלעדיהם אין לי פרפורמנס. וכשפעולה קטנה מעוררת אדוות ההולכות וגדלות אני יודעת שזרעתי מחשבה.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
פורטיס בן 70. זה לא שיר, זו מהות. עשורים של השראה. כמי שמלווה אותו מאז שנות נעוריי כילדה קטנה שמבקשת להיכנס אל מאחורי הקלעים להגיד תודה אחרי הופעה ועד לצלם את ההופעות שלו, אני יודעת שזו השראה. פורטיס חגג 70 בסט הופעות בפורים. זה היה קרוב כל כך לשבעה באוקטובר, והחלטתי למצוא את הכוחות לתת לעצמי את מתנת היומולדת שלו, כי בלי רוח לא יהיה לנו כוח. ואנו זקוקים להרבה רוח ולהמון כוח.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כצלמת סטילס, מדי שנה אני מצלמת בהתנדבות אירועים שאני מזדהה עם הערכים שלהם – במאי השנה נערך טורניר כדורגל של קהילת שיספורטס, טורניר הנצחה לדניאל כהן ז"ל שנרצחה בנובה. היה עצוב ומרגש. ומיוזע מאוד. אני חושבת שכל אחד יכול למצוא ערך או מטרה שפורטת על נימי נפשו. ואם אתם מבולבלים, גשו וקחו כלבלב לאומנה. כולנו יודעים שאין דבר כזה אומנה ואתם תתאהבו ותאמצו את החמוד או החמודה, והמתנה תהיה אולי עבור הכלבלב אבל בפועל אתם תהיו הזוכים האמיתיים. זה ווין ווין סיטואיישן.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יואב רודה. כי הוא תל אביבי כזה שנולד בתל אביב, לא כמוני שהגיעה לפני שלושים שנה. כי הוא חבר. כי הוא יוצר. כי הוא מוכשר וכי הוא אמן מדיה ווידאו שאחראי על רוב עבודות הוידאו שראיתם בהופעות הכי מוצלחות בארץ. ממש לאחרונה ירדה התערוכה הפואטית שלו Phototypes שהוצגה בגלריה אורית ושדי.
מה יהיה?
יהיה טוב. מאד קשה להחזיק בתפיסה הזו בתקופה הזו, אבל אם לא יהיה טוב – אז לא יהיה. ואנחנו שניה מ"לא", אז חייבת לפעול כדי שיהיה. כולנו חייבים. אחרת מה הטעם?