חוף של געגוע ומרחבים משותפים של שלווה. העיר של יוסרא עשור

>> יוסרא עשור היא יוצרת יפואית ומנחת קבוצות סריגה ורקמה, ובימים אלו היא עורכת ומנחה יחד עם אמנית הטקסטיל המקומית שירי כנעני סדרת מפגשים הנקראת "סורגות תקווה – حياكة الأمل" בבית הבאר היפואי בסלמה . במהלך המפגשים נפגשות סורגות יפואיות יהודיות וערביות, וטוות יחד יצירת טקסטיל ומארג אנושי של כבוד ושותפות. לרגל אירועי "במלוא הדרה" – שבוע השוויון המגדרי של עיריית תל אביב-יפו, הן ישיקו את הפרויקט בשבוע הבא, שיוצג על גבי הקיר החיצוני של בית הבאר. עוד פרטים כאן.

>> המבנה הכי יפה בתל אביב ופארק עצום לרוץ בו // העיר של סמג'
>> הקפה הקבוע והמעוז האחרון של שלטון הזקנים // העיר של גיא בן נון

1. חוף עג'מי

אין מקום שמרגיש לי יותר כמו בית מחוף עג'מי. בילדותי היינו רצים יחפים על החול החם, טובלים במים הצלולים, ומרגישים שהים הוא חלק מאיתנו. הנוף היה ציורי – סירות דייגים שטות באופק, עוברות מהנמל וחזרה, השמש שוקעת בצבעים עזים והשקט נשבר רק בקול הגלים. לאחר תקופה ארוכה בה החוף נזנח והתמלא בפסולת בניין, הוא הפך לחלק מפארק מדרון יפו, אך אינו מורשה לרחצה. למרות זאת, אני עדיין חוזרת לשם, טובלת את רגליי בים באזור שבו יש גישה, כי החוף הזה הוא לא רק מקום – הוא זיכרון, נשימה, געגוע.

2. בית הבאר – מרכז תרבות יפואי

כבר מספר שנים שאני מדריכה קבוצת סריגה של נשים יפואיות בבית הבאר, לצד סדנאות רקמה פלסטינית ועוד. בית הבאר הוא עבורי מקום קסום, שמפגיש נשים יפואיות יהודיות וערביות עם חוטים וצבעים, שיחות וצחוק. השנה החלטנו לקחת את זה צעד קדימה וליצור תערוכה שתתפרש על כל בניין בית הבאר (וגם בגלריה המהממת) – "סורגות תקווה". כל תפר בתערוכה הוא סמל לחיים המשותפים שעלינו לבנות יחד, לכל העבודה הקשה שעוד לפנינו. אני גאה ומתרגשת לראות איך הסריגה שלנו הופכת לאמנות ולמסר של תקווה.

3. כנסיית סנט ג'ורג' (אל-חאדר)

למרות שאני מוסלמית, כנסיית סנט ג'ורג' תמיד הייתה עבורי מקום של נחת. בילדותי השתתפתי בטקסים דתיים בכנסייה, עזרתי להדליק נרות, והרגשתי חלק בלתי נפרד מהקהילה. המקום הזה מזכיר לי שבתי תפילה, לא משנה מאיזו דת, הם מרחבים שבהם אפשר למצוא חיבורים עמוקים. יפו תמיד הייתה עיר שבה החיים היו שלובים זה בזה, ואני מאמינה שעדיין ניתן למצוא בה מרחבים משותפים של שקט ושלווה.

בית הספר חסן ערפה

בית הספר שבו גדלתי, והיום כמעט כל נכדיי (12 במספר!) למדו בו גם הם. בית הספר הזה לא היה רק מקום לימודים – הוא היה קהילה, משפחה. בסמוך לו נמצא בית הקברות של חסן ערפה, האיש שיזם את הקמתו והסיפור שלו תמיד ריגש אותי. אני רואה במקום הזה זיכרון חי של חינוך ושל נתינה, ומקווה שהוא ימשיך להיות בית לילדים וילדות רבים גם בעתיד.
קדם 40

 

5. מסגד עג'מי

בתוך כל ההמולה של העיר, מסגד עג'מי הוא המקום שבו אני מוצאת שלווה. קרוב לבית הספר שבו למדתי, קרוב לים וקרוב ללב שלי. זהו מקום של תפילה, של חיבור, של רגעים של שקט בתוך היום-יום. בכל פעם שאני נכנסת אליו, אני מרגישה איך ההיסטוריה והאמונה משתלבות זו בזו, מעניקות כוח להמשיך הלאה.
רחוב קדם פינת הספינה

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
העבודה עצמה – והמפגש של הנשים – לקראת התערוכה "סורגות תקווה", חיממה לי את הלב בצורה משמעותית. מוזמנים ומוזמנות לפתיחה ולמפגש עם הנשים שעבדו כל כך קשה על יצירת "סורגות תקווה", ביום שלישי הקרוב (4.3 20:00, בית הבאר, סלמה 6).

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הנביא" של ג'ובראן חליל ג'ובראן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קבוצת הסורגות שלנו הפכה לקהילה של ממש, ואנחנו מחפשות נשים ואנשים שיוכלו לבוא להרצות לנו ולהעשיר אותנו מהידע שלהם. אני מציעה גם לכם לפתוח את הלב ולבוא ולנדב מזמנכם ומהידע שלכם לקבוצת הסורגות שלנו בבית הבאר. כל סדנה שתעבירו אצלנו תכה גלים רבים בקהילה.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב-יפו, על המאמצים והשינוי המשמעותי שהביא בשנים האחרונות כלפי החברה הערבית ביפו.

מה יהיה?
בקוראן כתוב: התפללו אלי ואענה לכם.