קפה שהזמן קפא בו וטבע עם תנים מייללים. העיר של מיה לנדסמן

מיה לנדסמן היא מיה לנדסמן – שחקנית ואמנית תל אביבית למהדרין, ואחת הנשים הכי עסוקות על הבמה. השבוע היא חזרה למסך הקטן של כאן 11 עם "קופה ראשית", אבל כדי לקבל את החוויה המלאה תצטרכו לתפוס אותה בהצגה "המבורגירלז" שיצרה יחד עם הילה גלוסקינוס, מופע תיאטרון מוזיקלי שהוא שיר אהבה לקשרי חברות על בנות המוצאות נחמה והרפתקה על מיטת המבורגר (23-24.11 בתיאטרון הבית) – או בשבועות שאחרי בתיאטרון הקאמרי, שם היא תשחק גם בחלק א' וחלק ב' של "מלאכים באמריקה", וגם בהצגה החדשה "צ'ילבות" לצד מרים זוהר, ובדרך יש עוד בכורה למופע מחול-פרופורמנס שיצרה יחד עם נבו רומנו בשם "צרכים קדושים", שיעלה גם הוא בתיאטרון הבית. אין לכם לאן לברוח. 

>> העיר של יובל שילר: בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. הצוק בין יפו לבת ים

פיסת הטבע הבתולית-פראית האחרונה שנשארה בעיר המסודרת והמאוכלסת, שרק נשאר להתרגש בה מפרחי אספלט הנראים בין חריצי המדרכה. על הצוק אני מבעירה מדורה, ומחממת קפה מקינטה. אם אני בשקט ללא תזוזה אז פוגשת את התנים הזריזים, ששרים את הזעקה והנחמה של הטבע האחרון בעיר ללא מקום מסתור עם בטון מוחלק.

2. בתה וגריגה

אני חושבת שהבתה וגריגה זה אחד המקומות הכי אולד סקול בעירנו. כשמגיעים לשם יש תחושה של פיסת ציוויליזציה במדבר במערב הפרוע. כבר שנים שאני שם, מאז 2015, אז מילצרתי בג'וז ולוז יהודה הלוי, ועלמה ואורית נהלו גם את המסעדה וגם את קפה בתה וגריגה. הייתי הולכת מהמסעדה לקפה ולמסעדה, להביא קרח או לחם, ומגישה מלפוף לרונית אלקבץ האגדה שהלכה מהעולם הזה. עד היום אני מוצאת עצמי שם במסיבות מחתרתיות שגורמות לריקוד צפוף, מתחכך ומיוחד בתוך הבר. אני חושבת כמה פנינות נסגרו מאז שאני מסתובבת בבקרים ובלילות, וישנה בצהריים – קורדרוי, סודה בר, שסק, מרסנד, בלוק, לוסיה, קפה תמר, באצ'ו, קפה שלג, אלפאבית. הבתה הוא מצב צבירה של זמן קפוא מאי שם. אפשר לשבת, לשתות קפה או גזוז ,לאכול טוסט, לכתוב שיר במחברת ולתת כמה שקלים לסימה בתמורה לעצות מבריקות על מתמטיקה.
לבונטין 2

3. כדורגל קל

התמזל מזלי להבין את מראדונה, שהיה סוג של הבאבא סאלי אצלי במשפחה בזכות אבא שלי מרסלו, הקמע שלי שעלה מארגנטינה לישראל ולצערי לא חווה את הניצחון המרגש במונדיאל האחרון, כי ירד לספסל העולם הבא. חוג כדורגל-קל מעורב בנות ובנים נעימים הנעים בין כל הרמות והגילאים, מתאסף בשכונת התקווה במרכז אורים בימי ראשון, שלישי ורביעי. על מגרש דשא סינטטי ואורות בוהקים של איצטדיון, שני מאמנים שמגיעים מתחום האמנות והמוזיקה משרים על הקבוצה אנרגיה של פורקן ילדי, והופכים את התחרותיות והכוח לרכות והתגברות על חוסר ביטחון ופחד מכישלון. אור רימר, בן זוגי שיחייה, ורפי בלבירסקי. צרו איתם קשר, ובואו לתת גול. זה סיפוק שלא הכרתי עד היום.

 

4. סשן פילאטיס אצל נטע אטלסוביץ'

בנווה צדק הפריזאית, בבית החלומי של נטע מעל קפה דלאל, ישנו סטודיו פילאטיס שבו אני רוקדת בשכיבה על מיטת רפורמר ומריחה מאפים תופחים מהחלון. כמה זה מפנק להתאמן בשכיבה, ככה זה מתגמל. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף תוך כדי. שעתיים בשבוע כל הקולות מתרכזים באיברים, אני מותחת ומרווחת את החוליות שלי, משחררת כאבים מכוח הכבידה ופוגשת מתחים מהחיים שנתקעו בשכמות או בירכיים הפנימיות. נטע דומה לשמש וגם משוררת, כשאני עוצמת עיניים היא מתארת לי בדימוי את התנועה וככה אנחנו מתעלות את הייאוש שיכול להיות בהתעמלות לכדי התעלות – פירוק וחיבור מחדש לגוף.

5. הספסל ליד מינימרקט מלצ'ט (המכולת של רותם עם העובד המצטיין בני)

עשו אותי במלצ'ט, והספסל הזה הוא מול החלון של החדר שלי. אני נושמת נשימה גדולה כשאני מנסה לתאר מה קרה בו כשספסלתי עליו, אולי אפילו קראתי לו ספסלנדסמן. כמה טלפונים, כמה ריבים, כמה כן, כמה לא, כמה במבה, כמה ביסלי, כמה ניפופים לשלום, כמה כסף למאיר שצועק "תהייי בריאה", כמה סיגריות, כמה בקרים של אחרי מסיבה עם משקפי שמש ותפילה שאף שכנה לא תיראה אותי שבורה (אבל שוקו בשקית ולחמניה חובה), כמה בקרים של לקנות את העיתון הראשון שאני מופיעה בו, כמה לשכוח מפתח ולחכות לאמא שלי שתחזור ותפתח, כמה מזמוזים, כמה מחכה למונית, כמה מחכה לשליח פיצה בחוץ כדי שאמא שלי לא תראה, ואז אני אשים את המגש על אדן החלון, אכנס הביתה עם "פריכיות וקוטג'" שקניתי אצל בני, ואלך לחדרי להעביר את הגלוטן בין הסורגים (אמא אני אוהבת אותך תודה שבראת אותי).

בפעמים שלא הייתי יושבת על הספסל, רק עוברת לידו, בני המוכר האייקוני עם קצב דיבור נמתח וקול מְאוּנְפָּף בהפסקת סיגריה היה שואל אותי "מה איתך? את משחקת איפהשהו עכשיו? לא רואים אותך… נועה קולר היתה פה, מכירה אותה?". ואני לא מאמינה שבני הוא הקול הזה בראש שלי שאומר לי שאני לא רלוונטית יותר. בגיל 28, כשסוף סוף יצאתי מהקן ועברתי לגור לבד ביפו, נסעתי באוטובוס לקאמרי להצגה ומי איתי באוטובוס? בני !!!!!! מסתבר שהוא גר מולי, והוא בדרך למכולת. רודף אותי, הקול שבראש, בדמות בני.
מלצ'ט 5

מקום לא אהוב בעיר

מרכז שוסטר. כשהייתי בתיכון מין ערסית צעצוע, לא הבנתי כמה זה מגניב לגור במרכז תל אביב. הייתי מתלהבת בעיקר מצפונבונים גולשים מרמת אביב. באמצע היום הייתי מבריזה מעירוני א' ונוסעת באוטובוס לשוסטר כדי לחזר אחרי בלונדינים עם שיער ארוך. באובססיביות כנה הייתי אומרת להם "אני אוהבת אותך" והם לא התלהבו ממני בחזרה. רופא השיניים שלי עדיין שם, אז ללכת לגלות שיש דם בחניכיים ולהיזכר ברגעים מאכזבים ומנפצי פנטזיה זה לא ממש כיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הגעתי לגלריית ארטפורט להתבונן בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו" של סיום הרזידנסי, ובהיתי ביצירותיו של חברי הטוב האמן אורי זמיר, "Firefighters" ו"Act One". אורי יצר מתלה המדמה אחורי קלעים, ועליו תלויים אביזרי במה ותלבושות סוריאליסטיות שפיסל. יכולתי שעות לחשוב מאיזה מחזה נלקח כל אובייקט, למשל הגרזן, שבמקום הלהב שלו מסתתר פרצוף חייתי וקורץ, שלח אותי לצאת מהפעולה הסטנדרטית של הכלי ולדמיין איך הוא מבקש סליחה כשהוא חוצב ומפריד בין החומר. מי השחקן מתחת למסיכה המצחקקת שנראת מפרווה אבל עשויה מגבס, והאם השחקן מאוד עצוב בתוכה? כשנעמדתי מול התחריט שבו נראים שלושה בחורים משתינים למדורה, חשבתי שאולי הם אלו שנטשו את התחפושות שלהם. או שתכף הם יפגשו אותה לראשונה? לעולם לא נדע.
העמל 8, התערוכה מציגה עד 7.12

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "הדונם של סבתא" מאת ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין שערך דניאל ריב ומשחק בו האבא האגדי של ירמי. זה פשוט טרללה טרלול הטרלה הרעלה מרוב צחוק, פאדיחות ושיקוף על האדמה המטורללת הזאת דרך דוקו פיקשן שחוצה גבולות (ליטרלי). ישבתי בקולנוע וזה דגדג אותי. צרחתי מצחוק והתמלאתי ביופי ונחת והלכתי הביתה והמשכתי לכתוב במרץ. הנה לינק לכל ההקרנות הקרובות.

 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?

"בית של סולידריות". ארגון לעזרה הדדית מבורך ומלא בנצנוצי אור המקרין על הצד האפל של העולם הזה, נברא על ידי עלמה בק ודניאל קנטור שמפתחות קהילה מרהיבה של מתנדבים, מרצים ואמנים שמתפעלים מקום הנע בין אמנות, פעולות אקטיביסטיות במרחב הציבורי, תרבות שוליים, תקשורת אלטרנטיבית ונדיבות אין קץ. במהלך היום עשרות מתנדבים ומתנדבות משנעים את מערך סלי המזון למשפחות נזקקות מדי שבוע ובערב המקום הופך לחלל אירועים וכל ההכנסות נתרמות לסלי המזון.
דרך יפו 9

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עכשיו צריך להרים לכולן ולכולם! כל מי שקורא קוראת עכשיו, אני מרימה לך. ואם צריכה לבחור אז עולה לי ללב גיל דיקמן, בן דוד של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי. תודה גיל שעצרת את החיים שלך כדי לצעוק למען הצדק. אני מצטערת כל כך שאחרי כל הכוחות שהוצאת כרמל לא חזרה. אני מצטערת, סליחה בשמי,
כי האשמים לא מרכינים ראש. אז עוד פעם סליחה, סליחה, את כל הסליחות שהיית צריך לקבל מהם אני אגיד לך. אתה הגיבור אתה הצודק. עסקה עכשיו! הפסקת אש עכשיו! שלום עכשיו!

בגלל ריבוי האנושות שצריך להרים לה אני מבקשת להרים לעוד אוצר. לחברי התאום שי טרא ליטמן שהסתבך עם קול המשתיקים, אני מחבקת אותו בהזדהות ומפזרת עליו ביטחון, השראה והרשאה להמשיך לעשות מוזיקה מהלב ולהגיד כל מה שבא לו. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

5. מה יהיה?
כאשר נסכים להסתכל הכי עמוק, הכי לחושך, ולא נפחד לפגוש את האמת הכואבת, להציף את החרא ולנקות אותו בתהליך החלמה – אז הרנסאנס רק מחכה להגיע. במידה ונמשיך את הלופ של העיוורון והשקר נפגוש עוד ועוד את מערבולות הדם והטראומה. אמן אינשאללה שנהיה אמיצים לשנות את השיטה.