בר להרגיש בו נוח בפיג'מה והכיכר שהיא הלב. העיר של מרינה שויף

את מרינה שויף אתם בטח זוכרים מהתקופה שבה הייתה מהשמות הלוהטים בתעשיית הטלוויזיה בעשור הראשון של האלף, אבל מאז היא ביצעה תפנית מרשימה בכיוון התיאטרון, ובשבוע הבא היא תעלה בבכורה את המופע "No Name", מחזה מאת קסניה ירוש בבימוי דאשה שמינה, הצגה עוצמתית בשיתוף תיאטרון Fulcro הנהדר, המשלבת תיאטרון, מחול ומדיה דיגיטלית. ההצגה חושפת סיפור אישי ואותנטי בז'אנר האוטופיקשן, שבו משתלבים אלמנטים ביוגרפיים עם יצירה בדיונית. ההצגה תתקיים בשפה העברית עם כתוביות ברוסית (14.1) וגם בשפה הרוסית עם כתוביות בעברית (15.1). עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> היא הגברת הראשונה של האופנה בתל אביב. זאת העיר של הגר אלמביק
>> קפה צנוע ושוק עם כל מה שטוב בעולם. העיר של תום אנטופולסקי

1. קפה Jera

מקום עם הקפה הכי טעים, שאפשר למצוא בו מרחב אישי גם בתוך ההמולה. הם יודעים איך אני שותה את הקפה שלי ובאיזה בלנד לטחון לי הביתה מבלי שאבקש – כי מאז ה-7.10 אני כמעט ולא נשארת לשבת, גם בגלל שבעלי במילואים ובלעדיו זה לא אותו הדבר וגם כי יש לי פחות סבלנות ל"שגרה רגילה". Jera מעסיק צעירים שרק עלו ארצה, חלקם עוד לא מדברים עברית – ועבורם זו הזדמנות להיקלט, להכיר את המנטליות ולהתפרנס.
אבן גבירול 54

2. פיקוק

מקום שארגיש בו נוח גם עם פיג'מה וגם עם איפור כבד אחרי הצגה. אין שום צורך "לראות ולהיראות", ועדיין תמיד אפגוש בו מכרים או חברים וותיקים. פיקוק הוא כמו משפחה – אפשר לא להגיע חודשים, ואז לבוא ולהרגיש כאילו רק אתמול הייתי.
מרמורק 14

3. We_Met Studio

סטודיו מקסים שהוא בעצם קהילה. יש בו מגוון רחב של סדנאות ומפגשים: מקרמיקה בסגנונות שונים, ועד פלוריסטיקה. וכמובן הרוקחות הטבעית – שזו הסדנה שאני מעבירה בו כבר למעלה משנתיים. אלי וסרמן, בעלת הסטודיו, עלתה לארץ לבדה ממש לא מזמן ולמרות הקשיים בחרה להישאר. התחלנו לשתף פעולה לפני שנתיים, כשלא היה לה כלום חוץ מכשרון-על ליצור אירועים עם אווירה מושלמת. הסטודיו שהיא פתחה שרד מלחמה, סגרים וחוסר יציבות ונותן מפלט של שפיות בזמנים המטלטלים שעוברים על כולנו. we_met הוא מרחב ייחודי. מדברים שם אנגלית, רוסית ועברית והוא גדל ומתפתח מיום ליום.
נחלת בנימין 97

4. כיכר החטופים

הרחבה של מוזיאון תל אביב הפכה מאז ה-7.10 לכיכר החטופים. מקום שהוא הלב. ועד שלא יחזרו, כולם, לא נוכל להרגיש חופשיים. זו משאלה הכי כמוסה וגם הכאב הכי גדול שמלווה אותנו כל רגע.
שאול המלך 27

5. שדרות ח"ן

הבית. הקהילה. רוב החיים שלי מתרחשים כאן, ברדיוס של קילומטר. במקום הזה אני מרגישה נוח לקטר, להתפרק וגם לחלום. זה מקום שעוזר לי להחזיק בתקווה שהכל עוד יהיה בסדר – יש לנו את כל המשאבים האנושיים כדי שזה יקרה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

המדרכות של תל אביב. עם הקורקינטים החשמליים והאופניים של וולט. הגיע הזמן שישימו סוף למופרעות הזאת וידאגו לאכיפה מסודרת. זו סכנה אמיתית ומטרד בלתי פוסק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תיאטרון Fulcro וכל מה שהם עושים. זו קבוצת תיאטרון שעלתה מסנט פטרסבורג לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. תאטרון עצמאי ומצליח, שהפסיק את פעילותו בגלל התנגדות למשטר של פוטין.הם עלו לארץ והתאחדו שוב, וכבר העלו כאן 4 הפקות מדהימות. השפה שלהם אינטליגנטית ומאוד יצרית, עוסקת בחקר אסונות הומניטריים, אבל מזווית ראייה של בני האדם שנמצאים במצבים בלתי אפשריים. כל ההצגה שלהם הופכת לאירוע חד פעמי. איתם גם העלתי לבמה את הסיפור האישי שלי. "No name" היא הצגה אוטוביוגרפית שמשלבת תיאטרון, מחול ווידאו ארט. העבודה איתם נתנה לי כוח ואמונה ביכולת של האומנות להיות מגדלור לערכים ולחופש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספר שנתן לי תקווה והשראה מאז פרוץ המלחמה הוא "אדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל. הוא נמצא על שולחן הכתיבה שלי, מלא סימניות ופתקיות. "הפסימיסט משול לאדם הרואה בפחד ובעצב, כי לוח הקיר שלו, שיום-יום הוא תולש דף ממנו, נעשה דק יותר עם כל יום חולף. כנגד זה, האדם המסתער על בעיות החיים, משול לאדם התולש דף אחר דף מלוחו ומניח אותו למשמרת יחד עם קודמיו. הוא יכול להגות בגאווה בכל העושר האצור ברשומות האלה, בכל החיים שכבר חי אותם עד תומם". את זה כתב האדם שעבר מצבים לא אנושיים ומצא בהם גם אחיזה. לי זה עוזר למצוא דרייב גם ברגעים מאוד קשים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב?
בעבר התנדבתי באליפלט עם ילדים שאין להם שום מסגרת למעט השעות בבית ספר יסודי. ההורים רב הזמן בעבודה והילדים לבד, חשופים להרבה דברים מטרידים. הם תמיד בלב שלי וברגע שאוכל, אחזור לעזור במה שרק אוכל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שהכי הייתי רוצה להרים לו כרגע הוא יפתח רייכר-עתיר. איש צבא לשעבר, תת אלוף, שכבר שנים עומד כל יום שישי בפסאז' של כיכר התרבות עם שלט ועליו מסר של שלום. עומד בשקט, עם חיוך פשוט, אומר שלום לאנשים שעוברים. לפעמים אני שואלת את עצמי "מה הטעם?", אבל בשבילי הוא מחזיק לפיד, הנשק החדש שבחר בו, והוא סמל לתקווה.

מה יהיה?
אופטימיות. צריך להמשיך ולהלחם על דמותה של מדינה ליברלית, חופשית, מאפשרת, מדינה שהייתי רוצה לראות את הילדים שלי גדלים בה. יש פרופסור אמריקאי שאני לא זוכרת את שמו, שקרא לספרו ההיסטורי “Everything was forever, until it was no more”.  גם התקופה האפלה הזאת תסתיים מתישהו. הלוואי ותהיה לנו האפשרות לקחת את זה משם למקום חדש.