חלקת טבע פלאית ומקום להרגיש שהכל יהיה בסדר. העיר של נטע חוטר

נטע חוטר היא עיתונאית, סופרת וכותבת תוכן. ספרה השלישי, "איפה את בקיץ", יצא לאור בימים אלו וכולל שיטוטים ליליים בתל אביב וגיבורה שעוברת לרמת גן כי לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך לגור בעיר, ממש כמו החיים של כולנו. חפשו אותו בשבוע הספר או שתמצאו אותו כאן

>> העיר של גד קינר קיסינגר: אוכל כמו של סבתא ונקטר בריזה אלוהי
>> העיר של גליה הראל דור: בר סודי בשוק הכרמל וחיים עם פסקול

1. קפלן // כיכר הדמוקרטיה

40 שבועות, הפוגת מלחמה וחזרה מהוססת אך נחושה, מקבעים את קפלן כלוקיישן עם הכי הרבה תקווה בארץ. מבוגרים, צעירים, תינוקות עם אוזניות חוסמות קול, מפגינים יצירתיים עם שלטים ומפגינים כואבים עם דגל. אנשים חמודים שמגיעים, כל שבוע, שממשיכים להתעקש. מומלץ להגיע גם, ולו בשביל להרגיש, לכמה רגעים, שבסוף יהיה בסדר.

2. קניון TLV

אני חוששת שבלב אני עדיין ילדה מקצרין שרוצה להסתובב בקניון, להיכנס לזארה ולהעמיד פנים שפרוזן יוגורט זה בריא למרות שהעמסתי עליו שש מקופלת. וכן, הסנטר יותר מגניב, אבל ב-TLV יש קרירות וריחוק ושקט (שכנראה נובעים ממיעוט המבקרים) שהופכים אותו למפלט מושלם לאדם רצוץ ופרובינציאלי מספיק על מנת להתלבט בין רי-בר לדיאט אייס ארומה. קרליבך 4

3. בית ליבלינג

ההזדחלות המפרכת במשעולי הפרנסה הובילה גם אותי לתור אחר מקומות שיתאימו לכתיבה, פגישות וכל מה שיאפשר לי לראות את עצמי כאדם מניב ולא ככזה שנטפליקס רואה לנכון לשאול בתדהמה שיפוטית – "עדיין צופה?". בית ליבלינג הוא לא רק יפהפה, גם כל פעם שיצא לי לשבת בחללי העבודה שלו יצא שכמעט ולא גללתי ברשתות החברתיות. כנראה שזו הנוקשות הגרמנית. אידלסון 29

4. ראש ציפור

חלקת טבע פלאית ויפה שאפשר לנשום בה, להביט בציפורים ולהתפרקד על צמחייה בלי לנסוע שעתיים לכל כיוון. הלוואי שאף אחד לא ירים בה איזה שכונת יו או דאבליו או פלטיניום או כל ערימת מגדלים אחרת עם שם של כרטיס אשראי, והיא תישאר מובלעת של צמחים, ציפורים, שקט והמשאב העירוני החמוד – תנים.

5. רחוב אנגל

לאורך השנים גרתי בחמישה רחובות שונים בתל אביב, בין היתר ברחוב מיכ"ל שעליו מקובל להתרפק, וגם בשדרות מוצקין – רחוב עם פחות יחסי ציבור אך יפה אפילו יותר. אבל מכולם, הרחוב שהכי אהבתי, היה אנגל. קטן, הולנדי, בניינים לשימור, מרחק יריקה מגינת קריית ספר, התחתית ונחמה וחצי. כל מה שאדם צריך על מנת להיות קלישאה שמחה, רגע לפני שמתנגשים חזיתית בחפירות הרכבת של החיים ומתחילים לדאוג מדברים של גדולים.

מקום לא אהוב בעיר

המדרגות הנעות בעזריאלי. התלבטתי בין הספסלים המופרדים במעקה נגד הומלסים לבין שירותי צינוק בבתי קפה שאני נוטה להינעל בהם, אבל החלטתי לבחור במדרגות הנעות בקניון עזריאלי, שלפני אי אלו שנים חטפתי עליהן התקף חרדה פתאומי ואקראי לחלוטין. רגע אחד הבטתי מעלה, אל החלל העצום המשתרע מעליי, רגע אחרי זה – אימה. הנשימה התקצרה, תחושת הידוק המחוך על החזה השתלטה והדופק זינק. אחרי כמה דקות זה שכך וגם עברו כבר די הרבה שנים, אבל הגוף זוכר ומשחזר את התגובה – באופן חלוש, מהול והומאופתי – בכל פעם שאני שם.

השאלון 

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
יצא לי לא מזמן לראות את "טווס" של בנימין יום טוב. מופע מטורלל לגמרי, קאלטי, מצחיק נורא, נועז, כיפי ומוזר, רובו מתרחש בתחתונים, מקצתו בלעדיהם. ראיתי אותו ממש בעיצומה של המלחמה ואמרתי לעצמי שאם זה דבר שעדיין קורה, אם יש מקום למוזרות ולפרינג' ולתל אביביות אומנותית כזאת, כנראה שלא הכל אבוד.

 

איזו יצירה  נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הקיר" של מרלן האוסהופר. ספר אוסטרי ישן שתורגם לאחרונה לעברית, והוא בעצם סיפור הישרדות של אישה לבדה בבקתה בהרים, ללא ציוויליזציה או אנשים אחרים, רק בעלי חיים ואדישותו השרירותית של הטבע. ספר עוצמתי שלא עוזב אותי מאז ושגם לא מרגיש כמו איזו אלגוריה מעיקה על בדידותו של האדם, פשוט סיפור יפהפה על כוחם של חיים וכוחו של הטבע.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עמותת "עטלף" שמצילה עטלפים וגוריהם וגם חיות אחרות, בין היתר מהעוטף. נכון שזו לא המטרה הכי גדולה בימים אלו, אבל אחרי שצפיתי בדוקו "נורה", שתיעד את מייסדת העמותה, לא יכלתי שלא להיסחף עם המסירות, על סף האובססיה, להצלת כל יצור חי. קטן, גדול או מכונף. היכולת להרגיש אותם ולראות בכל אחד מהם עולם שלם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זאב אנגלמאיר. כי הגלויה היומית שלו, שמלווה את משפחות החטופים ואותנו, היא קרן אור קטנה של טושים ותקווה.

מה יהיה?
אני מאמינה שבסוף יהיה בסדר. זה כנראה ייקח זמן ואולי יהיה יותר קשה לפני שיהיה יותר טוב, אבל בסוף יהיה בסדר. עד אז מומלץ להתנחם במה שיש ולחבק את מי שאפשר.