המקום שלי בעולם ורגעים קטנים של אושר. העיר של רקפת וינר עומר

>> האמנית רקפת וינר עומר מציגה בימים אלה את תערוכת היחיד "חלב עבה" בגלריה רו-ארט באוצרותה של הילה כהן שניידרמן (עד ה-15.2), ובמקביל בדלת הסמוכה, בגלריה נולובז, היא מציגה את התערוכה הזוגית "עד מאה ועשרים" עם אסי משולם באוצרותה של שלומית ברויר (שיח גלריה ב-8.2, יחד עם נעילת התערוכה). במעמד פתיחת שתי התערוכות לפני כשבועיים השיקה וינר עומר גם ספר אמנית חדש, "שלד". ספר תחריטים עב כרס המאגד עבודות תחריט של האמנית מהעשור וחצי האחרונים. הספר ניתן להשגה בשתי הגלריות ובחנויות הספרים תולעת ספרים, רידינג, סיפור פשוט וחנות הספרים של מגזין 3 ביפו.

>> שכונה ירוקה ומגוננת וקפה עם כריך על שמי // העיר של נעמה בנזימן
>> געגועים לארבע פינות רחוב וחומוס אבוד אחד // העיר של אמיר צורף

1. כל העיר

לבחור חמישה מקומות אהובים בעיר הזאת זה כמו לבקש מילדה לבחור חמש קוביות שוקולד קטנות בחנות שוקולד מפוארת. בתור מי שנולדה וגדלה באחת מערי השינה הסמוכות, השילוב של קראש נצחי על העיר, עם זיכרונות מחיים בעיר מהרגע בו עמדתי על דעתי, ושנים ארוכות מדי בסגנון סינדרלה שצריכה לחכות לאוטובוס האחרון לעיר השינה הנ"ל, גרמו לי להיות שמחה מאד מאד בחלקי כתל אביבית.

2. גן העצמאות 

בשנים הראשונות בעיר, עם הכלבה שהיתה אז גורה חמודה ונבחנית, הייתי מטיילת לאורך שדרת נורדאו (שסמוך לצידה השני אני גרה, בישעיהו) עד לגן העצמאות, עולה על הגבעה של הגן וחשה אושר. הייתי אומרת לכלבה שלי: זהו. את רואה קימי, זה המקום שלי בעולם, הגעתי אליו. הרגשתי כמו ב"אל המגדלור" של וירג'יניה וולף, כשהים נפרש למטה, שזה המקום היפה ביותר בעולם ושזה המקום שלי בעולם. וכמה צרות ובעיות שיש, הים תמיד יפה. זוכרת את מבקרת האמנות המופלאה של "העיר", שעבדה שנים גם ב"טיים אאוט", גליה יהב ז"ל, מתארת שלשבת ליד הים מרגיש לה כמו להסתכל על שומר מסך. זה מעלה בי חיוך, אבל חולקת עליה. מראה הים אותי תמיד מנחם ומשמח ומזכיר מאות ואלפי ימים של מלח וחול וזכרונות ונעורים.

3. הטיילת

לרוב אני עושה את הדרך מהבית לסטודיו או לגלריה שאני עובדת איתה ומציגה בה עכשיו, גלריה רו-ארט, בדרך הקצרה עם קו 25, חוצה את העיר מצפון לדרום דרך אבן גבירול, מסריק, סנטר, רוטשילד, אלנבי והעלייה. אבל יש ימים בהם אני בוחרת או מזמנת לדרך הארוכה, לאורך הים. לפעמים באופניים עם טבילה קטנה באמצע. העיר בשבילי בנויה ממרחב ספוג זמן, ובכל מקום בכלל ולאורך הים בפרט נספגו בשבילי הרבה התרחשויות של שנים. התאהבויות ולבבות שבורים, והפגנות ליד השגרירות האמריקאית ומצעדי גאווה ותערוכות שהצגתי בהן ופגישות ושוטטויות וספרים שישבתי לקרא על הספסל בטיילת. גם את הדרך חזרה מהסטודיו הביתה לכיוון אזור הקסטל, דרך רחוב הירקון, אני אוהבת מאוד ותמיד מחייכת לעצמי ליד המקום בו היה פעם קולנוע פריז.

4. היכל התרבות

עוד רגעי אושר קטנים בעיר הם בסופ"שים, כשאני עושה את הדרך ברגל עם בת זוגתי אפרת טולקובסקי לסינמטק, להיכל התרבות, לאופרה ולצערנו גם להפגנות האינסופיות שהמצב כופה עלינו להמשיך לפקוד. היכל התרבות הוא ככל הנראה המבנה היפה ביותר בארץ, למרות שקצת הרסו את הויסטה שלו עם העמודים המכוערים של החניון. גן יעקב מקסים, ו"הלנה" הוא חלל תצוגה נפלא לאמנות וגם התוספת של המסעדה המתוקה חביבה ביותר.

הדרך משמחת במיוחד כשאנחנו הולכות לקונצרט קאמרי באולם צוקר ועוד יותר כשהקונצרט באולם צוקר הוא של אנסמבל המאה ה-21. באנסמבל מנגנים יצירות של המאה ה-21, לפעמים מושלמות, לפעמים מרתקות ומאתגרות. לעתים על גבול הנויז. גם הקונצרטים של הפילהרמונית בניהולו וניצוחו של להב שני מצוינים. אני מאוד אוהבת את הקונצרטים האלה, את השעה המוקדמת שלהם ואת המחיר היחסית צנוע שלהם, ובמחילה, גם כאן אושר קטן על להיות מקומית. ללכת ברגל לקונצרטים האלה זו פריוולגיה תל אביבית עצומה שאני משתמשת בה בכל הזדמנות.
הוברמן 1

5. קאנטרי העלייה

עוד פריווילגיה משוגעת: במרחק יריקה מהסטודיו שלי ברחוב מולדת נפתח בשנים האחרונות קאנטרי עירוני חדש וחמוד בצורה בלתי רגילה, ואחרי תחנונים והמתנה ארוכה הצלחתי להגיע לכך שתורי להירשם יגיע. הקאנטרי נוסד על חורבות מה שהיה שוק העלייה, שעמד נטוש שומם ומוזנח לפחות עשרים שנה עד שנגאל ממוזנחותו והפך לקאנטרי יפה מבחוץ ומצוין מבפנים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פתח לי את הלב אירוע צנוע שהתקיים בנובמבר בבית ביאליק, השקת ספר השירים של שרון אס "עם בוא הבוקר/ שמות העצים". הספר הוא שתי יצירות, אולי מקאמות. ב"עם בוא הבוקר", אס נפרדת מחברתה הגוססת ד', ובביקורים ליד מיטתה של ד׳ הן קוראות יחד ב"פיידרוס" של אפלטון:
"הסתכלי טוב. ככה מתים.
זו המתנה האחרונה שיש להורים להציע לילדים"

וגם:
"האהבה יודעת מה שהשירה יודעת. לעולם לא תיאמר המילה האחרונה" 

אלה ציטוטים יפים במיוחד מהשיר הראשון, המלא בציטוטים, מחשבות ותיאורים כנים ומפתיעים. בשיר השני מתארת אס את מות אביה ואת המנעותה מלשבת ליד מיטת חוליו כפי שביקש, בלי לנסות להצילו ולעסוק בעיסוקים ארגונים סביב מחלתו. אירוע ההשקה כלל קולגות וחברים שהקריאו ודיברו בהרבה אהבה ועדינות והלב שלי נפתח, התרחב והתכווץ.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הייתי אומרת – כל יצירה. העובדה שיוצרים. שיש יצירות. שעדיין יש עולם. ויש בו יופי וכאב .באופן ספציפי מצאתי את עצמי שומעת הרבה את הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ "לנינגרד". מלנינגרד הנצורה על ידי הנאצים, שוגרה הסימפוניה וריגשה את העולם  החופשי, ויש בה בעיניי עוצמה שכולנו זקוקים לה כהשראה בימים הקשים בהם אנחנו נתונים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הכי חשוב למה שהלב אומר. צריך לעשות את הדברים האלה לעיתים בצורה של נעשה ונשמע ופשוט לתרום (למשל למטה החטופים). אבל גם, לתרום כשהלב דורש את זה. יצא לי לאחרונה לתרום לרדיו הקצה שאני מאד אוהבת לשמוע ואשמח שימשיך לפעול. אז חוץ מהברור מאליו, כדאי לתרום מדי פעם גם למפעלי תרבות וכמובן גם לקנות אמנות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כרגע זה קצת איזוטרי, אבל למורה שלי לאיינגר יוגה שהיא אהובה במיוחד. בעיניי היא הדוגמא הכי פשוטה ויפה למה שמבקשים ביוגה: מאמץ ללא מאמץ. שמה גליה קורנפלד, היא מלמדת ב"אל היוגה" בנמל וב"לוטוס" מתחת לבית, ומה שמופלא הוא שהיא מעמידה דור תלמידים שהם פשוט מורים משובחים לאיינגר. גליה קורנפלד צריכה לקבל אות יקירת תל אביב על כל התלמידים החיוניים, הקשובים, הכריזמטיים, הנעימים והפיקחים שהיא מגדלת באהבה ואחר כך כולנו נהנים ומתפתחים בשיעוריהם. אז הנה הזדמנות לאמר זאת.

מה יהיה?
נמות. רק נקווה שקודם נצליח גם לחיות.