הפסיכולוגית השקטה ודרינק מברלין בתל אביב. זאת העיר של שחר מרום

שחר מרום הוא אמן עצמאי ויזם של תאטרון ומסגרות אלטרנטיביות של תאטרון. מעבר להקמת "גלריית תאטרון החנות" – חלל אלטרנטיבי לאמנות ולמופעים בת"א – מרום הוא גם המנהל האמנותי של תאטרון הקרון ושל פסטיבל הקרון הבינ"ל, שיתקיים ב-18-22.8 בירושלים, ויכלול חמישה ימים עם מיטב היצירות של התיאטרון החזותי, תיאטרון חפצים, תיאטרון הבובות ויצירות קרקס עכשווי מהארץ ומהעולם לילדים, לנוער וגם למבוגרים (לפרטים נוספים).

>> איפה עוד נשאר בתל אביב אלכוהול זול? מצאנו את כל האופציות
>> מסעדות של שפים חברים וכל מה שבלומפילד. העיר של איוון מסלוב

1. פארק הירקון

אני גר ליד הפארק, וכמה בקרים בשבוע אני יוצא לרוץ עם הכלבה שלי צ'ופה בפארק. זאת שעת בוקר, השמש עוד לא זורחת, יש שקט בעולם. בפארק יש קבוצות רצים שמפטפטות, אבל השותפה שלי לריצה לא מדברת ואנחנו נהנים מהשקט אחד של השנייה. היא רצה חופשייה ואוהבת לרדוף אחרי תנים, ולי יש זמן של שקט לדמיין ולחלום. זה הזמן הכי טוב ביום, והוא גם הפסיכולוגית שלי וגם בית התפילה הפרטי שלי.

2. בית הקפה עלית ברכבת האוניברסיטה

אני אמנם גר בת"א, אבל ארבע פעמים בשבוע אני נוסע ברכבת לירושלים לתיאטרון הקרון, שם אני המנהל האמנותי. אני לוקח קורקינט מהבית ומגיע לרכבת 10 דקות לפני הזמן. אז ברכבת, ניתן לאמר, יש את הקפה השכונתי שלי – כל המוכרים מכירים אותי, ויודעים שאני רוצה הפוך קטן עם סויה. ואני מכיר את כולם, וכאיש תיאטרון בראש אני מספר לי סיפורים עליהם, מאין באו ומה עובר עליהם היום, ואני מקווה שגם הם מספרים עלי. הקפה הזה, הפושר והקצפי, מגיע איתי עד להר האחרון בדרך לירושלים ושם נטמן בשקית האשפה ברכבת.
שדרות רוקח 95

3. הגג העליון של בית טפר

יש לי גם תאטרון בת"א, שנקרא תאטרון החנות והוא נמצא בבנין תעשייתי ממש צמוד לאבו כביר. התאטרון נמצא בקומה 2, אבל למעלה בקצה הבניין יש גג עם חניון שיש בו בריזה ומראה של חוף הים ביפו, ויש שם שקיעות מדהימות. כל מי שבא לראות הצגה בחנות חייב לטפס לשם בשעת השקיעה.
תל גיבורים 5

4. לאוטר בכיכר גבעון

זה המקום שהכי אפשר להרגיש בו ברלין בת"א. לשבת בשולחנות עץ ארוכים בחוץ ולשתות בירה בשולחנות עם אנשים שלא מכירים. אני אוהב לשבת שם ולשתות עם אבא שלי, שגר ליד, לשוחח על החיים ולהביט בערב רב של אנשים שמדברים ושותים וצוחקים ואוכלים.
גבעון 5

5. דרור כלי עבודה

למרות שאני רוב הזמן בחזרות, או מול המחשב או בפגישות, האהבה הגדולה שלי היא להיות בסטודיו שלי ולעבוד בכלי עבודה ובחומרים שונים. בדרור כלי עבודה, אני קונה את כלי העבודה החשמליים והמקדחים ומה שחסר לי. זה המקדש לכלי העבודה, למוכרים יש מבט של מבינים עניין, וכשהמוכר מביט בך בעיניים ואומר, המברגה הזאת בשבילך – אתה יודע שמצאת אהבה חדשה (בתשלומים).
פלורנטין 43

מקום לא אהוב בעיר

אני ממש אוהב לנסוע בתחבורה ציבורית ובקורקינטים ובאופנים, ומה שאני ממש לא אוהב, זה שמסלול האופניים שלי נפסק בדרך, כמו תהום שנפערה באמצע הדרך. ואני ממש ממש לא אוהב שבקצה הזה ממש מתחבא פקח, שיודע, שאין לך מה לעשות ותיסע על מדרכה ממש לידיים שלו כמו טרף שנלכד ברשת של עכביש. דמיינו כביש שפתאום נפסק באמצע, והיו דורשים שהנהגים ייקחו את הרכב בידיים עד הכביש הבא (מוקדש לכל מי שנוסע מדרך השלום על דרך בגין לכיוון דרום).

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מה קרה ללב שלי", הצגה חדשה בקרון של היוצרות נופר סלע ורות חוף, שתצא בבכורה בפסטיבל הקרון הבינ"ל בקיץ. והיא הצגה מאד מרגשת על ילדה שגילתה שיש לה סדק בלב והיא יוצאת לתקן אותו, ובדרך מגלה איך להתמודד עם רגשות של כאב. זאת הצגה שהחלטנו לעשות במיוחד אחרי ה-7.10, כדי לתת למשפחות ולילדים ולאנשי חינוך לילדים כלים לדבר עם ילדים על רגשות לא פשוטים.

2. איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"חוק וסדר: מדור מיוחד". אני מכור לסדרות בילוש ומתח, והסדרה הזאת היא פשוט סדרת הבילוש המושלמת. משהו בקצב של הבימוי, בשחקנים ובדינמיקה כל כך מעניין וסוחף. ויש אין סוף פרקים, אז היא בעצם אופרת סבון בלשית.

3. לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מעבר למטה משפחות החטופים (איך אפשר שלא לתמוך בהם?), בתאטרון הקרון אנחנו מנסים לעבוד עם כל האוכלוסיות והמגזרים ולמצוא גשר, למרות השונות. אז יש לנו הכשרה ליוצרות מהמגזר החרדי מתוך רצון לייצר תיאטרון ילדים איכותי חרדי ואנחנו מתכוונים לפתוח הכשרה דומה, למגזר הערבי במזרח ירושלים שנה הבאה. עבורי התקווה בחיים בארץ, היא לא להביט באחר דרך שנאה, אלא דרך חיפוש אחר הדומה והמחבר, זה נותן לי תקווה.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש תמונה במדבקות של חייל צעיר שנפל בשכונה שלנו, הפנים שלו מביטות בי בתחנת האוטובוס. אני חושב על המשפחה שלו בכל פעם שאני בתחנה וליבי איתם.

5. מה יהיה?
החיים הם תעלומה, ועם כל החרדה והפחד שיש עכשיו, אנחנו כאן לזמן קצר, והדבר שהכי מעסיק אותי הוא אם אני אספיק לעשות, לחיות, ליצור, לעשות עוד פרויקטים, לייצר שמחה, לעשות תרבות, להפגיש, לעורר דמיון, יש כלכך הרבה מה לעשות בעולם הזה, ואני מודה לכל יום בו זה מתאפשר לי, ולכן אני משתדל להתחיל ולסיים כל יום בהוקרת תודה.