מחזה מהפנט בחוף ואסתטיקה של מקום אקזוטי. העיר של שי-לי עוזיאל

>> שי-לי עוזיאל מתגורר בתל אביב כבר למעלה משלושים שנה, כיום בלב העיר עם בת זוג פלוס שתי בנות. פעיל מאוד בשדה האמנות ומתפרנס גם מצילום על שלל תחומיו, ויציג בפסטיבל מוסררה מיקס – שייפתח מחר (6.5) וייארך שלושה ימים (כל הפרטים כאן) – עבודה שעוסקת באהבתו הגדולה בארבע השנים האחרונות: גידול פטריות מאכל ("יש לי חממת פטריות מפוארת בעירוני ז׳ ביפו, בית ספר שכונתי רב תרבותי בו אני מלמד אמנות דרך גידול פטריות").

>> חוף בתולי ופינת חמד ספרותית. אבל בחיפה // העיר של מירב כהן
>> שווארמה של מלך ורחוב עם אנרגיות מרגשות // העיר של בראל אדם

1. חדר ההלבשה בבריכת גורדון

זו השנה השנייה בה אני שוחה בכל יום בבריכת גורדון, שהיא עבורי מקדש של שפיות וחילוניות. כיף ממש לשחות אבל יותר מספק ומהנה זה לסיים את השחייה וללכת לחדר המקלחות וההלבשה. נדמה לי שאנשים מגיעים אליו רגועים, ואינם ממהרים להתבטא בנושאים חיצוניים לחווית השחייה. זה המקום היחיד בו אני מרשה לעצמי לטפח הרגלים כמו מקלחת באותו תא, שקילה, שתיית מספר מדוד של לגימות מהקולר, ייבוש השיער בפן ועליה חזרה על האופניים לתוך מציאות כאוטית.
אליעזר פרי 14

2. הגן הבוטני בפארק החורשות

במסגרת תערוכת ״אוהבים אמנות״ של מחלקת האמנויות בעירייה, הצגתי השנה בגן הבוטני ויצא לי להכיר היטב לא רק את מרחביו האקזוטיים, אלא גם את האנשים המופלאים שעובדים בו ומאפשרים את קיומו כמרחב ציבורי. הגן נושק לבית הספר לטבע, מתחת לכנסייה הרוסית, צמוד לגן יער וסביב שכונות דרומיות של העיר – מיקום מנצח שמבטיח קהל שוהים ומבקרים מגה-הטרוגניים. 

3. בית הספר עירוני ז'

נולדתי וגדלתי ביפו, ואני תמיד מרגיש בה כמו בית בתוך כפר שסופח לעיר גדולה. בשלושת השנים האחרונות אני חווה אותה מחדש כמורה לאמנות בבית ספר עירוני ז' – בית ספר שכונתי שרבים מהתלמידים בו באים מרקעים שונים ומגוונים מכל הבחינות. מעבר להיותה של חצר בית הספר פיסת טבע שהייתי רוצה לפתוח בה אוהל ולעשות קמפינג, בית הספר כולו הינו שמורה מעשית לשימור וטיפוח של רב תרבותיות חפה מכל קלישאה.
חידושי הרי"ם 10

4. רחבת הריקודים בחוף גורדון

ברחבת הריקודים שמתחת לבתי המלון נתקלתי לראשונה במחזה המהפנט הזה שנקרא ריקודי עם, ועד היום קשה לי להסיר את המבט מהפרטים אשר מרכיבים את הקבוצה הגדולה שנעה יחדיו לצלילי מוזיקה עממית-לאומית. אין פעם שאני ממשיך לרכוב על האופניים מבלי להתעכב על התחביב הזה, שנדמה כי הוא תופס חלק משמעותי בהוויה של הרוקדים. מנגד ולחילופין – באותה הרחבה פועלות בימים אחרים ושעות אחרות קבוצות של ריקודי זומבה אשר מהרבה בחינות שונות לחלוטין במהותן, אך לא פחות מרתקות. 

5. מדרחוב נווה שאנן 

אני אוהב את נווה שאנן ואת המדרחוב שהוא ליבה הפועם של השכונה. השוטטות בה מצליחה להרחיק ממני בכל פעם מחדש את החשש של חיים המתרחשים אך ורק סביב אנשים שדומים לך וחושבים כמוך. לנווה שאנן יש סטייל ואסתטיקה של מקום אקזוטי בו מעולם לא הייתי. מרתפים חשוכים שהוסבו לכנסיות קטנות ומוארות, באן סיני בשקית, מגוון מאכלים וקינוחים אסיאתיים מפלסטיק, בירות ברקע מוזיקה צורמנית, אינג'רות, חצי מנת פלאפל דני, סטודיואים לאמנים בשלל מדיות ותחומים, חנות לכל מיני הגלגלים ואפילו אחד מאחרוני צוקי הכורכר בעיר.

מקום לא אהוב בעיר:

יריד האמנים במדרחוב נחלת בנימין בימי שישי כמעט ולא השתנה ב-30 שנים האחרונות, ואני מרגיש שהוא אנכרוניסטי ולא מצליח לשקף רעננות שהיא נשמת אפה של עיר מרכזית, גדולה חמודה ומגניבה כמו תל אביב. גרתי מספר שנים באמצע נחלת בנימין, ובלי הרבה ברירה הכרתי את הוייב הרועש-על-כלום שהיה מתרחש פעמיים בשבוע מתחת לחלוני. אני ממליץ מאוד לעירייה לבדוק כיצד אפשר לרענן שם את השורות והדוכנים, כדי שיהיה כיף ומעניין להסתובב שם גם בלי לקנות מתנות לחג.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני כשבוע הייתי בהופעה שעבורי הייתה אבן דרך בעוצמת העונג שרק מוזיקה חיה יכולה להסב. מדובר בארבעה חברים (אדם שפלן, רם גבאי, מאיה דוניץ, עוזי רמירז) שעלו יחד לסשן מוזיקלי ונדמה היה שאף אחת בקהל לא ידעה למה לצפות – "פודיטאנג", זה מה שהיה כתוב בהזמנה. ההופעה התקיימה ב"סטודיו אמפא" שנמצא בקומת הקרקע של הבית האדום בשפירא.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר ״הפטריה בסוף העולם״, בו מתארת הסופרת אנה צ'ינג מסע אנתרופולוגי באמצעות סיפור חייהם של מלקטי פטריות – פליטים, מהגרים ותושבים מקומיים. ספר מרתק מהשניה הראשונה כי הוא מציע חשיבה פיוטית-רדיקלית על החיים בתוך הריסות הקפיטליזם, דרך מסחר בפטריית המצוטקה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המזרח התיכון ואנחנו בתוך קטסטרופה מטורפת ועצב קיומי חסר גבולות. "לא מביטים מהצד" היא שיתוף פעולה של ארגוני שלום ישראלים שלא מוכנים לשתוק ולהביט מהצד על מלחמה עקובה מדם שכבר גבתה את חייהם של 18,000 ילדים! המלחמה אינה מקדמת את השבתם של החטופים, לא מביאה ביטחון ומלבה שנאה לדורות הבאים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אורי דרוקמן, מנהל חטיבת ביניים קריית חינוך עירוני ז׳, יפו.

מה יהיה?
יהיה. אבל לא ברור מתי.