תמיר צדוק הוא אמן וראש מגמת האמנות הפלסטית בתיכון עירוני א' בתל אביב מאז 2020. בימים אלה הוא מציג בגלריה רוזנפלד את תערוכת היחיד שלו, "סדר על כנו", שבמרכזה עבודת הווידאו "בית הספר לאמנות" (The Art School), שצילם בהשתתפות תלמידי המגמה. בעבר זכה בפרס אמן וידאו בכיר מטעם משרד התרבות ובפרס ז'ראר לוי לצילום מטעם מוזיאון ישראל, והשתתף בתוכניות שהות אמן בפריז ובארטפורט בתל אביב. התערוכה מוצגת עד 5 בדצמבר בגלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1.

1. פארק החורשות

אני חי בדרום העיר מאז 2008. כמעט 20 שנה שפארק החורשות מחבר בין צירי ההליכה שלי – מארטפורט הישן לשכונת שפירא, מקריית שלום לסטודיו. היום אנחנו גרים ממש על אחד הקצוות שלו, ליד גינת ההסתדרות. אנחנו נמצאים שם המון עם חברים בחורשה, חוגגים ימי הולדת או סתם מבלים במתקנים. שני ילדיי היו בגן חורשות, גן יער עירוני שהיה כמו נס ושדרג את החינוך באזור. לרגע הרגשנו שהצליחו לפתוח מוסד עירוני חדש ולהשקיע בתשתית אמיתית של חינוך, ולא רק למתג מחדש. החורשה היא עבורי הפוגה בתוך הקשיחות של האזור, והגן הבוטני – ליגה.

2. א לה רמפה

קצת לפני שקריית המלאכה נהייתה טרנד, הוקמה הרמפה, בתקופה שעוד היה צריך אומץ לפתוח מקומות בריבוע של שפירא-קריית שלום-קריית המלאכה. בעיניי היא בדיוק בווייב הנכון, ומקום שהשנים עושות לו טוב. כשהרגשתי יותר אלטרנטיב, גם המקום היה כזה, ועכשיו כשאני קצת יותר ממוסד, גם הרמפה כבר הפכה למוסד דרום תל אביבי. אני אוהב את התחושה הכפולה שכולם מכירים את כולם וכולם אנונימיים. מקום שהוא גם ביתי וגם אפשר להיעלם בו, ולמרות המוכרות שלו הוא עדיין יכול להפתיע.
העמל 21

3. המרכז ללימודי אמנות

בשבע השנים האחרונות אני ראש מגמת האמנות הפלסטית בעירוני א' בתל אביב. אחד הדברים המדהימים במגמה הוא המבנה בדובנוב 8, מה שהיה בעבר מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות וכיום הוא ביתה של המגמה. זה מבנה מטריף לחינוך לאמנות. לפני כמה שנים הנהלת בית הספר ואני הכנו תוכנית לחידוש המבנה עבור התלמידים, וניסינו לשמר את רוח המקום ואת הזיכרון של מאות תלמידים שעברו בו ויצרו, ולא לבנות מקום שהוא דף חלק. יש שם סדנאות מדהימות, והרוח שנושבת שם היא של עשייה ויצירה, עד כדי כך שלפעמים זה מרגיש לי כמו חו"ל, או פשוט נותן תקווה. את סרטי האחרון, "בית הספר לאמנות", צילמתי בדובנוב עם תלמידי המגמה.
דובנוב 8

4. חוף עלמה

רכיבה על אופניים עם הילדים לחוף, התמקמות ואחר כך צעידה לקנות מלבי ליד כיכר השעון, היא מהדברים שעושים עם אבא. כמו לאכול נקניקייה בלחמנייה או חביתה עם צ'יפס. לאו דווקא מזון איכותי, אבל כיפי ומספק. מבחינתי, לשתות בירה על החוף זה הכי גבוה שיש. הילדים נכנסים ל-Zone ויכולים לשחק שעות בחוף, לצייר ולבנות בחול. תמיד בחרנו בחופים אחרים, בגבעת עלייה או בגבול בת ים, אבל הקלות שבה אפשר לרכוב לכאן באופניים הכריעה לטובת החוף הזה. בנוסף, החיבור ליפו, לאזור כיכר השעון או לנגה, מאפשר לשלב ים עם עיר ולהתגלגל לישיבה במסעדה או לסיבוב בשוק.

5. ארטפורט

אי שם בשנת 2016 השתתפתי בתוכנית שהות אמן בארטפורט, ששכן אז ברחוב בן צבי במתחם חצי מאולתר אך מהמם. היה ברור כבר אז שזה חתיכת מוסד אמנותי, אבל ככל שעובר הזמן המקום התבסס, ויריד ספרי האמן ופסטיבל סרטי האמנים הם מהאירועים שאני מחכה להם. הסטודיו שלי נמצא ממש בבניין ממול, בפאתי קריית המלאכה, ואיכשהו הקשר נשמר גם בגלל המיקום. כשהיו אזעקות בזמן המלחמה רצתי לממ"ד שם. לאחרונה הוקמה "אחוות ארטפורט", שבה אמנים ממחזורים קודמים עורכים ביקורי סטודיו זה אצל זה. החבורה הייתה אצלי וזה היה מקדם ומרגש. אם לשתות בירה בפתיחות בקריית המלאכה זה בילוי, אז כשיש פתיחה בארטפורט זה טיפה יותר מפנק.
העמל 8

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

כלים דו-גלגליים ממונעים. כל יום חותך אותי ברחובות קריית שלום איזה נער שרוכב על אופניים חשמליים או קורקינט, מרים גלגל, מרכיב חבר ומסתכל בטלפון. לא כדאי גם להעיר. ניסיתי והתקפלתי מיד. לא יודע מה צריך לקרות כדי להחזיר את הכביש או המדרכה לשפיות, אבל מישהו חייב לקחת אחריות ולהתערב. אנחנו בחיכוך תמידי, והמערכות לא מתערבות כדי לתקן.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"שיר לשלום" באינדינגב. פספסנו השנה את האינדינגב בגלל פתיחת התערוכה שלי, אף שאנחנו מנסים ללכת כל שנה עם הילדים. השנה הציפו את הרשת סרטונים של "שיר לשלום" מסיום הפסטיבל, ולא יכולתי שלא להתרגש. אני כל הזמן חושב איך אי שם בשנות ה-90 הסתובבנו עם סטיקרים של "עם שלם דורש שלום", "די לכיבוש" וכאלה, והאווירה ברחוב הייתה כזו שאפשר לדבר על שלום. "שיר לשלום", כמו הסטיקרים, הפך לסמל שנשחק ונשכח, והיה נחמד שהוא עשה קאמבק לרגע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אין מקום אחר" של איילת גולן, שמוצגת ביונג יידיש בתחנה המרכזית. הצגה חכמה ומצחיקה שבה איילת "משוחחת" עם סבא שלה, גרשון שקד, ועם ספרו "אין מקום אחר", ומעלה דמויות לבמה שעונות יחד איתה על השאלה: יש או אין עבורנו מקום אחר? בנוסף, הלוקיישן כאילו תפור על ההצגה, ממשיך אותה ומדבר את שפת הגלות בתוך עליבות מקומית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המרכז היהודי-ערבי לשלום.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
מרב סבירסקי (תל אביבית לשעבר). מרב היא אמנית מדהימה, בת בארי במקור, שאיבדה הרבה בשבעה באוקטובר ואחריו, ומאז פועלת למען החלפת הממשלה ושינוי המציאות. בכל פעם אני מתרגש לראות אותה בכנסת או כשהיא מדברת עם תלמידים, משתפת בסיפור שלה ומנסה להשפיע על עמדותיהם.

מה יהיה?
צריך לבנות מחדש הרבה מנגנונים. הקמתי כאן משפחה ואני לא רואה מקום אחר שנגור בו, אז חייבים להחזיק בקצת אופטימיות ותקווה.

• העיר שלי