מקום שכולו אהבה לספרים ומעדניה נסתרת. העיר של תמרה אברמוביץ'

תמרה אברמוביץ׳, אוצרת הצילום החדשה של מוזיאון תל אביב לאמנות, מתגוררת ביפו. היא דוקטור לתולדות האמנות ומרצה במוסדות תרבות ואמנות שונים, ובהם האוניברסיטה העברית, בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל ובמחלקה לעיצוב אופנה, היסטוריה ופילוסופיה בשנקר. לאחרונה היא נבחרה לתפקיד אוצרת המחלקה לצילום במוזיאון תל אביב לאמנות, שנוסדה ע"י מיכה ברעם וכוללת אוסף מגוון עם אלפי פריטים של צלמים מקומיים ובינלאומיים. בחמישי הקרוב (3.7) ייפתח המוזיאון מחדש באירוע סופשבוע של אמנות שיכלול מפגשים וסיורים פתוחים, הפנינג שבוע הספר בגן הפסלים, פעילויות יצירה לילדים ועוד. הכניסה חינם והפרטים כאן.

>> חנות קסמים ירוקה וקפה עם נשמה אורבנית // העיר של דורון אשכנזי
>> מקלט שמרחיב את הלב ובר בקצב הסמבה // העיר של דניאל גורי דה לימא

 

1. גן הפסגה ואמפי תירוש

המקום היפה בעיר וללא ספק האהוב עליי. כשיושבים על הדשא או על מדרגות האמפי אפשר לראות את הים והעיר פרושים לפניך, להציץ על חתן וכלה שבאו להצטלם, על תיירים מזדמנים שמתענגים על הכחול והירוק, על ילדים משחקים. יש משהו במקום הזה שנותן אוויר, פרופורציה. צלצול פעמוני כנסיית פטרוס הקדוש הוא הדובדבן.

2. צלטנר – בית מלאכה לספרים

אני ממליצה בחום לקפוץ לביקור בבית צלטנר שבשוק היווני ביפו – מקום קטן שמוקדש כולו לספרי ילדים (אבל לא רק), שנעשים באהבה גדולה. זו לא רק חנות ספרים, אלא גם בית הוצאה לאור ובית מלאכה למוצרי נייר. מעבר לאסתטיקה מהממת, המוצרים שלהם מוכיחים כמה אהבה יכולה להיות לספר.
הגמנסיה העברית 8 יפו

3. קפה דאמה

קל לי להמליץ על דאמה לא רק כי זה הקפה השכונתי שלי, אלא כי הם מגישים קפה מצוין בספלים יפים. לחובבי הז׳אנר יש מגשי מאפים מיוחדים (למשל פיננסייר סומק ואוכמניות או טארט דבש מלוח), ואפשר גם לקנות הביתה לחמים שנאפים במקום.
רבי נחמן 1 יפו

4. אברמנטו

מעדנייה קטנה ומתוקה (אפילו שם הרחוב חמוד) עם הזיתים הכי טעימים בעיר. היא נמצאת בשוק לוינסקי, אבל מחוץ להמון, וזה מוסיף לתחושה של מקום קצת נסתר.
דה פיג'וטו 8 תל אביב

5. הרכבת הקלה

נכון, לקח לה עשור להגיע, אבל עכשיו כשהיא פה – הרכבת הקלה היא הדרך הנוחה והמהירה להתנייד בעיר. אני משתמשת בה הרבה יותר ממה שחשבתי, היא אמינה, מרגיעה, ומזכירה שיש תקווה לתחבורה ציבורית גם בתל אביב.

מקום לא אהוב בעיר:

האמת שאין לי "מקום שנוא" קונקרטי, בעיקר תחושת המחנק של הבנייה לגובה. העיר מטבעה צפופה ומוצפת, והמגדלים גוזלים מאיתנו גם את השמיים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
סבב ההופעות האחרון של "מסמך ללא שם" מאת ארי טפרברג: יצירה מופלאה שמתפתחת לאט, בעדינות וברגישות – ואז, בשיאה, מצליחה לגעת במקומות הכי עדינים בנפש (לפחות שלי). לא אגיד יותר כדי לא לעשות ספוילרים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני מאוד אוהבת פודקאסטים, ובמיוחד את "Fiction" של הניו יורקר, שבו סופרים מקריאים סיפורים קצרים שהם אוהבים ומדברים עליהם. לאחרונה שמעתי את "The Pet" של נדין גורדימר, שמוקרא בקולו של ג'וזף או'ניל – סיפור שקשור ליחסי גזעיים בדרום אפריקה בשנות ה־60. קראתי אותו בעבר, אבל לשמוע אותו כעת, בישראל של 2025, הרגיש אחרת. לא בטוחה אם זו תקווה או השראה, אבל זו הייתה תזכורת לכך שיצירה טובה חוזרת אלינו בגלגולים שונים.

לאיזו מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בתקופה הזו?
לצערי יש אינספור מטרות דחופות. כרגע צו השעה הוא לעמוד לצד משפחות החטופים והחטופים ששבו, ולתמוך בתנועת "דגל שחור" בדרישה ברורה להפסקת המלחמה והשבת כל החטופים. גם מצב החירום בתחום האלימות במשפחה זועק (בכל המגזרים) ובמיוחד יש לציין את העבודה החשובה של פורום מיכל סלה.

מי התל אביבי שצריך להרים לו כרגע?
גיל דיקמן, בן הדוד של כרמל גת שנחטפה ב־7 באוקטובר ונרצחה בשבי חמאס באוגוסט 2024. אני עוקבת אחריו ורואה אותו מרחוק בהפגנות, ואפילו שאיננו מכירים הוא הפך עבורי לעוגן במאבק הזה. הוא מייצג תקווה. אני רוצה גם להזכיר את ד"ר גיא שלו, מנכ״ל עמותת רופאים למען זכויות אדם. הוא אנתרופולוג רפואי וחוקר מחונן, שבחר להשקיע את זמנו במטרה שבימינו לא צריך להסביר כמה היא חשובה.

5. מה יהיה?
אני מנסה לענות על השאלה הזו כל בוקר. אבל שאלה שמטרידה אותי עוד יותר מ"מה יהיה" היא "מה נהיה": איזה אנשים יחיו כאן? איזו חברה צומחת פה? אני רוצה להאמין שיש לנו עוד הזדמנות לתת תשובות ראויות לשאלות האלה.