הדייט הכי מוצלח ומקום טוב להיפרד בו. זאת העיר שלי תמר מרין

תמר מרין היא סופרת, עורכת ומרצה לספרות ולכתיבה יוצרת. גיליון חדש של כתב העת "מאזניים" בעריכתה, בשם "על החברות", יוצא לאור בימים אלה. סיפור חדש שלה, "רגע", יתפרסם בקרוב כספרון דיגיטלי במסגרת פרויקט "יצירה עברית" של אתר "עברית"

>> זאת העיר שלנו: 7 טיפים של אלופים שקיבלנו השבוע בתל אביב
>> הדירה שחיפשנו: 12 הדירות הכי יפות שראינו בתל אביב ב-12 חודשים

גיליון אפריל של כתב העת הספרותי "מאזניים"

1. פארק הירקון

כמי שנולדה בצפון הישן של תל אביב וחזרה לגור בו בעשור האחרון, פארק הירקון הוא כור מחצבתי, מרכז ספורט ובריאות הנפש, וגם מפה של חיי האהבה שלי. הוא היה עֵד לכמה התחלות של סיפורי אהבה מאוד יפים וגם לכמה סופים של סיפורי אהבה קצת פחות יפים ובאופן כללי נדמה לי שאם כבר להיפרד אז עדיף לעשות את זה לקול פכפוך מים ירקרקים וקרקורי ברווזים. לאחרונה כתבתי סיפור קצר על אהבה בשם "רגע" שסצנת הסיום שלו מתרחשת בפארק הירקון.

מקום טוב להיפרד בו. אגם בפארק הירקון (צילום: shutterstock)

2. בית הסופר

יש שיגידו שבית הסופר (שעומד לעבור דירה בקרוב ולהתחדש) היה מבנה ארכאי וקצת עגמומי, עם הפסל חמור הסבר של טשרניחובסקי שמקדם את פני הבאים בכניסה, אבל אני תמיד אהבתי להגיע לשם, ולא רק בגלל שזה מקום משכנה של אגודת הסופרות והסופרים שבמסגרתה יוצא "מאזניים" כתב העת שאני עורכת (יחד עם שרי שביט). כשהייתי צריכה להתרכז בכתיבה והילדים שלי היו עושים יותר מדי רעש בבית נהגתי להימלט לשם ולעבוד באחד החדרים, לא לפני שהנהנתי לשלום לטשרניחובסקי ואמרתי לו בלב שאני אעשה מה שאני יכולה כדי לא לבייש את מורשת הספרות העברית. קפלן 6

לא בתמונה: טשרניחובסקי. בית הסופר (צילום: מיכאל יעקובסון/ויקיפדיה)

3. יעלא ולעילא

אחת ההנאות הגדולות של חיי היא לקנות בגדים ביד שניה, ומצד שני אני מאוד בררנית לגבי טיב ואיכות הבגדים מה שהופך את המשימה למאתגרת לפעמים. בחנות המעולה הזו קניתי כמה מהבגדים הכי מוצלחים שיש לי (אני מתפדחת לציין מותגים אבל העניין מאוד שווה גם מהבחינה הזו) וחוץ מזה לבעלת החנות – המקסימה בפניי עצמה – יש את הכלבלב הכי חמוד בעולם ככה שכל ביקור שם עושה לי מצב רוח טוב גם אם באותו יום אני לא מוצאת כלום. אבן גבירול 185

4. שוק התקווה

השוק האהוב עליי בעיר, שגם היה לאורך שנים מקום הבילוי המועדף על הילדים שלי בימי שישי בצהריים, ונקשר אצלי בהרבה זיכרונות מהילדות שלהם. יש לנו עדיין בבית סטוק של בובות וצעצועים שנקנו שם לבת שלי, ומבחינתו של הבן שלי הג'חנון בכניסה הוא המעדן האולטימטיבי, שלא לדבר על זה שמדובר בגן עדן קולינרי, עם הפירות, הירקות, הדגים והתבלינים הכי טובים בארץ.

שוק התקווה (צילום: אנטולי מיכאלו)

5. שאפה בר

מעל המקום הזה ירחף תמיד זיכרון אחד הדייטים הכי מוצלחים בחיי, עם בת הזוג הראשונה שלי, שבדיוק הגיעה לארץ לאחר כמה שנים בגלות וזה היה מקום הבילוי המשותף הראשון שלנו בעיר. לא יודעת ממה השתכרתי יותר, מהקוקטיילים המעולים או מנוכחותה אבל מה שבטוח הוא שזה מקום שתמיד משמח אותי לחזור אליו, גם אם ההקשרים אחרים לגמרי. וחוץ מזה המוזיקה מעולה. נחמן 2

אין כמו יפו בלילות וגם הימים בסדר. שאפה (צילום: שירה פטל)

מקום לא אהוב בעיר

הבניין הענקי וההרוס – תוצר של פרויקט תמ"א שהסתבך והוקפא בעודו באיבו – שעומד בפינת הרחובות יהודה המכבי-ויצמן. אני נאלצת לעבור באופן כמעט יומיומי על פני האתר המדכא הזה, שמעבר לתזכורת העגומה שלו לאוזלת היד, הרשלנות וההפקרה של דיירים בתל אביב, הפך בשבילי למטאפורה – ואולי נכון יותר לומר תמרור אזהרה – שמתריע בפני תקיעוּת והרסנוּת מכל הסוגים. בכל פעם שאני עוברת לידו אני אומרת לעצמי, הכול יותר טוב מאשר לחיות כמו פרויקט תמ"א שהתחיל ולא נגמר.

מטאפורה טובה להכל. הבניין ביהודה המכבי פינת וייצמן (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)

השאלון 

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הצצה ליחסים" (May December) סרטו הנפלא של טוד היינס, אחד מבמאי הקולנוע האהובים עליי בשנים האחרונות, טלטל את עולמי בתור בנאדם שמנסה להתפרנס מעבודת הספרות על כל צדדיה. הסרט הזה עוסק בעיניי בכוח האדיר והמסוכן לפעמים של היצירה, ובשאלה האם יוצר הבדיון הוא האדם הכי אמיץ בעולם או אולי האדם הכי נצלן בעולם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"פסיכואנליזה של הרוע" של מרית גורן (הוצאת רסלינג). זה נשמע אולי פרדוקסלי, כי מדובר באחד הספרים המדכאים שקראתי, ובכל זאת אני חושבת שזה אחד הטקסטים הכי חשובים שאפשר לקרוא בימים האלה, ספר שצולל אל תוך המנגנונים העמוקים ביותר שמפעילים את הפסיכופטים שמסתובבים ביננו, שהם רבים הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב ולא נמצאים רק בחמאס. את רוח התקווה, לעומת זאת, מצאתי בספר השירים החדש של לורן מילק, "תפילה בהנץ" (הוצאת פרדס), ספר שכל כולו ארוטיקה מתוקה, ארצית ושמיימית בעת ובעונה אחת, עם שימוש חדש, עדכני, בגמרא ובפיוט.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אירועי ה-7 באוקטובר חשפו, בין יתר המחדלים, את הפגיעות הבלתי נסבלת של נשים במצבי מלחמה: החל בהפקרה המוחלטת של חיילות צה"ל, תוך זלזול תהומי בדעתן ובידע העולם שלהן, שאם מישהו היה לוקח אותו בחשבון – כמו שעולה מעדויות התצפיתניות – אולי היה אפשר למנוע את מה שקרה, ועד האלימות המינית הבלתי נתפשת שנשים ספגו ועדיין סופגות בשבי. הייתי ממליצה לתרום לכל ארגון שעוסק בסיוע ושיקום של נשים שנפגעו ובייחוד ללובי למלחמה באלימות מינית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זאב דגני. בתוך מערכת החינוך, שנדמה שהולכת ונכנעת לכוחות הגרועים ביותר שמניעים את החברה הישראלית כרגע – כולל מיליטריזם עיוור, משיחיות, או סתם קונפורמיזם חסר ביקורתיות ביחס להנהגת המדינה שלא מנעה את האסון הנורא שאנחנו נמצאים בתוכו – דגני הוא סמל של אומץ, מוסר, ושאיפה לרף העליון הגבוה ביותר של אנושיות.

סמל של אומץ. ד"ר זאב דגני (צילום: נמרוד סונדרס)

מה יהיה?
ברמה הקיומית של חיינו כאן, לצערי אני פסימית. התחושה היא שאנחנו מובלים לאבדון על ידי חבורה של פוליטיקאים חסרי אחריות וחסרי מצפן אנושי בסיסי, שמבחינתם חייהם של חלק גדול מהאזרחים פשוט שווים כקליפת השום. הדבר היחיד שאני אופטימית לגביו, שהוא בהתאמה גם הדבר האחרון בחשיבותו עבור מי שצוינו למעלה – הוא הכתיבה והיצירה בעברית. אני מאמינה שאנשים תמיד ירצו לקרוא ולשמוע סיפורים, בפורמט זה או אחר, ושאין דבר פרקטי יותר בימים האלה מאשר להתעקש לספר אותם.

עטיפת הסיפור הקצר "רגע", מאת תמר מרין