אריאל נ. וולף הוא במאי תיאטרון, מעצב תנועה, שחקן ומורה למשחק ובימוי. בימים אלה הוא מביים בתיאטרון החאן עיבוד חדש ל"מקבת", ובמקביל חוזר עם "אדיפוס המלך", שיצר במסגרת השקת "המעבדה" של תיאטרון אוניברסיטת תל אביב. העיבוד האקטואלי והנועז לטרגדיה של סופוקלס עוסק בהתנערות מאחריות, במנגנוני הכחשה ובהתפרקות האמת לאבסורד. ההצגה כוללת אינטראקציות עם הקהל וראיון וידאו עם פרופ' יואב ספיר מהפקולטה למשפטים, ומציעה מבט ביקורתי על המציאות הישראלית, למרות, ואולי דווקא משום שכעת שעתה של הפארסה. ההצגות הבאות של "אדיפוס המלך" יהיו היום (רביעי), חמישי 30.7, שני 17.8 ושלישי 18.8, בשעה 20:00 באולם שוטלנדר שבבניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב.

1. החצר ברחוב יפו

החצר הקטנה שבין פארק המסילה לדרך יפו 5, מאחורי הקסטה, היא מסוג המקומות שקל לחלוף על פניהם כשרצים ברחובות הראשיים או עוברים בפארק. אני מלמד משחק ובימוי בסמינר הקיבוצים במגדל שלום, ובימים שבהם אני מגיע ברכבת הקלה אני אוהב לעצור שם בדרך חזרה מהעבודה. בצוהרי היום, לפני שעומס הלילה מגיע לאזור שמאחורי בתי העסק, הזמן קצת מאט. אפשר לשבת, לקרוא כמה עמודים בספר, להתבונן באנשים או פשוט לחשוב. זה חיוני בתקופה הזאת.
דרך יפו 5

2. שרויטמן

שרויטמן הוא הקפה השכונתי שלי, ויש לו קסם מסוג אחר, בניחוח ובקצב אירופיים. אני עובר בו כמעט בכל בוקר ולוקח קפה טייק אוויי, או מתיישב בצהריים ומזמין מסבחת עדשים. הלחמים שלהם מעולים, וכך גם הפרצלים, הכריכים והמאפים. האווירה שכונתית ואינטימית, ובעשר השנים האחרונות הרבה החלטות ורעיונות עברו דרך הישיבה שלי בשרויטמן.
חיי אדם 3

3. הגבעה ליד מוזיאון האצ"ל בתש"ח

הגבעה שליד המוזיאון משקיפה אל הים. זו נקודה ירוקה מעבר לכביש הסואן, שמנתקת אותי לרגע מהעיר. לפעמים מספיק לדעת שהיא שם, כי סדר היום לא תמיד מאפשר לעבור דרכה. אבל כשזה קורה, יש כוח בלהשאיר את העיר מאחור ולהסתכל מערבה.

ליד מוזיאון האצ"ל בתש"ח, נחום גולדמן 2, גן צ'ארלס קלור

4. הרצל 158

אני מגיע למתחם של הרצל 158 מאז 2007. שם היה הסטודיו של ניסן נתיב שבו למדתי. שם נמצא חדר החזרות של תיאטרון החאן, שבו שיחקתי כשהייתי חלק מהלהקה ואליו אני מגיע היום כבמאי. שם נמצאים גם חדרי החזרות של תיאטרון באר שבע ותיאטרון חיפה. מול הבניין נמצאים גני הטבע של שכונת אבו כביר, שאליהם הייתי נכנס כסטודנט. המקום השתנה מאוד מאז, אבל הבניין וחדרי התיאטרון נשארו. הם מכילים זיכרונות של שנות יצירה וממשיכים לייצר זיכרונות חדשים. בימים אלה אני עובד שם על "מקבת", שאני מביים בחאן. שנקר נכנסו לקומה הראשונה ובית רדיקל לבניין הסמוך, ויש תחושה שהבניין שאליו אני מגיע כבר כמעט עשרים שנה מקבל עוד חיים של רוח.
הרצל 158

אדיפוס המלך (צילום: גל רוזנמן)

5. אוניברסיטת תל אביב

אני מגיע לקמפוס של אוניברסיטת תל אביב מאז הילדות. אמא שלי עשתה שם את המחקר שלה לדוקטורט בבוטניקה, והייתי מגיע אליה למעבדה או לחממת הצמחים. אבא שלי והאחים שלי למדו קולנוע בבניין מקסיקו. יש לי בראש כל מיני אירועים ומפגשים שחצו דרך הקמפוס הזה. בשנה האחרונה נקשרתי למקום במיוחד דרך תיאטרון האוניברסיטה. אלון טיראן, מנהל התיאטרון בפקולטה לאמנויות, פנה אליי לביים את הפקת הבכורה של "המעבדה", פלטפורמה ליצירה מקצועית, עכשווית וחדשנית בחוג לתיאטרון. במסגרת הזאת ביימתי את "אדיפוס המלך", שעלתה באפריל 2026 ומציגה מדי חודש לקהל הרחב. זה עיבוד מודרני ואקטואלי לטרגדיה הגדולה, המבוצע בידי שלושה שחקנים בלבד ובוחן אותה מנקודת המבט של פארסה. עבדנו על ההצגה בזמן הסבב האחרון של המלחמה עם איראן, בין חדר החזרות למקלטים. אולי זו אחת הסיבות לכך שנוצרה הצגה שמבטאת את הטירוף שאנחנו חיים בו.
חיים לבנון 55

פחות אוהב: הצומת שהפכה לבריכה

צומת יגאל אלון ונחלת יצחק בימי החורף. הצומת הזאת לא יודעת להתמודד עם מי גשם. נכון, הם לא רבים, אבל בימים שבהם אנחנו כן זוכים לקצת גשם צריך לחשב מסלול עוקף יגאל אלון ולדלג על נהר הנחלה. יש שם שקע שממש מייצר בריכה קטנה. אחרי שאני עובר את הצומת במסלול מפותל, אני מביט לאחור ורואה אנשים עומדים כמה דקות במבט חסר אונים. חלקם, אני מאמין, חוזרים הביתה. מהייאוש. אני מקווה שיבוא יום שמשי שבו יסדרו את הצומת הזאת לקראת הגשם הבא.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
החודש השתתפתי במהדורה ה-14 של פרויקט 48 מחול של דנה רוטנברג, בשיתוף אנסמבל בת-שבע. זו הייתה הפעם הרביעית שבה השתתפתי, ומבחינתי זה האירוע השנתי הכי שווה בעיר. אתה נכנס לטריפ של 48 שעות בחדר חזרות עם רקדנים, בלי לדעת איזו יצירה תצא בערב מול הקהל. בתום הערב הראשון, שבו מוצגות העבודות הראשונות, נכנסים מיד לחדר החזרות עם רקדנים חדשים ויוצרים עבודה נוספת שמוצגת למחרת. שתי יצירות באורך של עד עשר דקות, שכל אחת מהן נוצרת בתוך יממה ובספונטניות מוחלטת. אלה רגעים שבהם אתה שם בצד, כיוצר, את התכנון, הביקורת, ההתלבטות והספק. כל מה שצריך הוא לצלול באופן מלא לתוך האינטואיציה ולהגיב בכנות ליצירה הבימתית. העבודות חד-פעמיות ואי אפשר לראות אותן שוב, וזה הופך אותן לדבר המעניין והמעורר ביותר. זו פלטפורמה שמסדרת את הראש, מנקה ומארגנת אותו מחדש, ופותחת את הלב כי היא עוסקת כולה במפגש בין אנשים. ההשראות שדנה חילקה השנה היו קשורות לחיים שלנו, לפוליטיקה ולחברה. היומיים האלה נתנו לנו ולקהל פרספקטיבה יצירתית ומתבוננת על המצב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הניצחון הסופי" של הסופרת והמחזאית האוסטרית אלפרידה ילינק. זה מחזה פוסט-דרמטי שהיא כתבה ב-2024 מתוך תחושה של דחיפות וגעש יצרי, בתגובה לניצחונו השני של טראמפ. הכתיבה שלה עיקשת, סיזיפית, שוטפת, מוזיקלית, מבעבעת, חריפה וחונקת. זה אירוע לשוני מרובה קולות ופיתולים, שבוחן ומציב מראה מול האוטוריטריזם הפופוליסטי ששוטף את העולם. המחזה קצר יחסית, דחוס ואפל, ושופך אור, ואולי דווקא חושך, על תקופה טראמפיסטית עולמית שבה העריצות משלהבת את ההמון. השם "הניצחון הסופי" מרפרר לרטוריקה הנאצית ורומז לנבואה של ילינק על הכיוון שאליו צועד העולם. את המחזה הראשון שלה על טראמפ, "בדרך המלך", העליתי בתיאטרון תמונע בבכורה ישראלית לפני כשנתיים. הכוח שקיבלתי מקריאת הטקסט דווקא בתוך המלחמה המתמשכת הוא האפשרות לקיים דיאלוג ספרותי, רעיוני וביקורתי עם קולות הומניסטיים בעולם, גם כשאנחנו נמצאים תחת בידוד מחשבתי ופיזי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליץ לכל אחד לתרום או להתנדב לכל מטרה שבה הוא יכול להקל, לשפר, לעזור או לקרב מישהו לחיים שפויים יותר, בטח בתקופה ובמציאות שלנו. צריך לראות את האחר שמולי, גם אם הוא לא בגילי או מהסביבה שלי. כל מטרה שיכולה לעזור לקבוצה שזקוקה לתמיכה היא ראויה.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
בעלי העסקים שנאלצו לפנות את בתי העסק שלהם בגלל העבודות של הרכבת הקלה. אני נוסע ברחוב העלייה ורואה משני הצדדים רק שלטים להשכרה.

מה יהיה?
כשמסתכלים על מה שנהיה מההווה, אפשר רק לדאוג נורא ממה שעוד יהיה. אני מאוד מקווה שההווה שאנחנו ראויים לו עוד יגיע. אז אולי נוכל לדמיין גם עתיד.

• העיר שלי
• תיאטרון