לונדון בלב תל אביב וספסל אקראי להשראה. העיר של יובל אברמוביץ'

יובל אברמוביץ' הוא סופר ומרצה שחיבר את סדרת ספרי "הרשימה" וספרים נוספים שהפכו לרבי מכר, ואת הפנים שלו אתם בטח מכירים כשחקן וכמנחה טלוויזיה. הוא גם מוביל את הפודקאסט "המעבדה להגשמת חלומות", ופועל כיזם חברתי. ספרו החדש, "מחר יהיה אחרת", ראה אור לאחרונה והפך גם לערב אינטימי בסלונים ברחבי הארץ, וכאן תוכלו למצוא את כל הפרטים על איך להשיג את הספר או למצוא ערב סלונים שכזה.

1. גן יעקב

יש פינות בעיר שהן כמו עוגן לנשמה. גן יעקב, הצמוד להיכל התרבות (וקצת חבוי לו עם מרפסת בקומה השנייה), הוא המקום שלי לנשום. אני מגיע לשם בימים של עצב, מתיישב על ספסל עם אוזניות, נותן למוזיקה ולצמרות העצים לערבב מחשבות ולרקום עלילות לספרים הבאים. תל אביב רועשת מסביב, ובתוך השקט הירוק הזה אני מוצא שלווה, השראה, ואולי גם קצת תקווה.

2. ספסל אקראי בעיר

יש לי תחביב מוזר והוא לשבת על ספסל אקראי בתל אביב ולדמיין את סיפורם של העוברים והשבים. ההוא שנראה ממהר אולי בעצם מאחר לאהבה, והיא שמדברת בטלפון אולי מתרגשת מהזדמנות חדשה. העיר הזאת היא תסריט שלא נגמר, ואני הצופה הסקרן שמחבר קווים בין זרים, מחפש תשובות על החיים דרך פרטים קטנים. דברים רבים שראיתי ברחובות העיר השתרבבו אל תוך הספרים הראשונים שלי.

3. רחוב חיסין

לפני טריליוני שנים הייתי הכתב הראשי של "טיים אאוט תל אביב", ובמסגרת כתבת שער בשם "הסודות של תל אביב" גיליתי את רחוב חיסין. פיסת עבר שקטה מול הבימה ומובלעת קסומה של בתים ישנים וחדשים, גינה קטנה, ורוח נוסטלגית. יש שם גם בית נטוש בכניסה לרחוב שמספר בשתיקה את ההיסטוריה התל אביבית כולה. אי של שלווה בלב הסואן.

4. גן הפסגה ביפו העתיקה

בילדותי, בשנות השמונים, גן הפסגה היה המקום שסבא שלי שהיה סוחר בשוק הפשפשים היה לוקח אותי על מנת לאכול אבולעפיה בסופו של יום עבודה. שנים עברו, והזמן כמעט לא נגע בו. עדיין יש שם את אותה בריזה טובה, את הירוק שלא נגמר ואת התצפית היפה בעיר. המקום הזה נשאר תקוע קצת בעבר, לטוב ולרע, מזכיר לי שפעם הכול היה פשוט יותר וגם קצת יותר תמים. בימי הקורונה זה היה מקום המפלט והמסתור של הבנות שלי ושלי. לא הייתה שם משטרה ולא היו שם הגבלות. גם לא היו אנשים. כל הגינה הייתה שלנו ושל דובי הכלב.

5. מלון נורמן

יש רגעים שבהם אני פשוט צריך להרגיש שאני בלונדון בלי לעזוב את תל אביב. בשביל זה יש את מלון נורמן. אז אני מתיישב בבר הספרייה לשתות קפה, נושם אלגנטיות ומביט באורחים מסביב. לפעמים זה כריס מרטין, לפעמים זה גד אלמליח, ולפעמים זה פשוט אדם אלמוני שמספר לי סיפור בעיניים. המקום הזה מזכיר לי שלכל יום יש טעם של חו"ל גם באמצע רחוב נחמני.
נחמני 23-25, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

לא מדובר במקום, אלא בתהליך. נדמה שכל תל אביב הפכה לאתר בנייה אחד גדול. אני נהנה מהרכבת הקלה, במיוחד מהקו האדום שמתחיל ליד ביתי בנווה צדק, אבל לפעמים כשאני הולך בעיר המאובקת, הפקוקה והסתומה, אני מרגיש כאילו מישהו חתם על מיליון אישורי שיפוץ בלי לעצור לחשוב על נשימה. העיר הזו, שפעם התנהלה בקצב של הולך רגל, הפכה למרוץ של מנופים, בטון ופקקים. אני אוהב את השיפוץ ואת העתיד להיות כאן, אבל מתגעגע לשקט שבין הפטישים.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "אורנה ואלה" של תומר היימן. אני אוהב את תומר עוד מהסרט הראשון שלו, יש בו משהו רגיש ואנושי, כזה שמצליח לחדור פנימה מבלי להרים את הקול. הצפייה בו הייתה בשבילי כמו סיבוב נוסטלגי ברחובות תל אביב של פעם. הדירה הראשונה שלי בעיר שכנה מעל בית הקפה אורנה ואלה, ברחוב שינקין 33. הייתי יושב שם שעות, כותב, צופה באנשים, סופג חיים. ובסוף כל יום היינו מקבלים, אני והשותפות שלי, את שאריות הלחמים והמאפים. זה היה יומי המתוק, תרתי משמע. יש ימים שאני מתגעגע לריח ההוא של לחם חם ולתחושה שהכול עוד פתוח לפניי.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "קארמה – מדריך של יוגי לעיצוב גורל" בהוצאת "ידיעות אחרונות". יש בו משהו מרגיע ומחזיר נשימה. הוא מזכיר בעדינות, בלי דרמה מיותרת, שגם בתוך הכאוס הכי גדול יש מקום קטן שבו יש לנו שליטה. אולי לא על העולם, אבל כן על איך שאנחנו בוחרים לראות אותו. הספר הזה הזכיר לי שבכל יום יש לנו אי משלנו: הבית שלנו, המחשבות שלנו, הבחירות שלנו. ואם נצליח לנהל את האי הזה היטב, אולי העולם שמסביב גם יירגע טיפה.

3. לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעמותת חמניות. העמותה הזו מעניקה ליווי ותמיכה לילדים שאיבדו הורה, והיא עושה את זה ברוך, בצניעות, בלי רעש. זה מסוג המקומות שמזכירים לך שהחיים קצרים, אבל האהבה שאנחנו משאירים אחרינו יכולה להיות ארוכה מאוד.

4. מי התל אביבי שצריך להרים לו כרגע?
לכל בעלי ובעלות העסקים הקטנים, שממשיכים לפתוח דלתות גם כשהעיר מתפוררת מסגירות, חפירות ופקקים. אני מצדיע להם. הם אלה שמזכירים לנו שהעיר הזו חיה. כל מי שעדיין מאמין שיש בשביל מה לפתוח עסק חדש ובשביל מי לחייך בבוקר הוא בעיניי גיבור עירוני.

5. מה יהיה?
יהיה טוב. ברור שיהיה. או כשם הספר החדש שלי, "מחר יהיה אחרת". עם סימן קריאה. אולי כמה סימני קריאה. אבל אני מודה, אני כותב את זה במאמץ. נשחקתי. השנתיים האחרונות הרגישו כמו ריצה במרתון שלא נגמר, והנשימה קצרה. לפעמים נדמה לי שאין מי שמחזיק את ההגה. אבל אז אני נזכר במשהו שאמרה לי פעם אמא שלי: “גם כשהעולם מתפרק תבנה פינה קטנה של תקווה. היא תגדל לבד". אז זה מה שאני מנסה לעשות. כל יום מחדש… פינה קטנה של תקווה.