שבילי החמצן וגן החיות האבוד. העיר של שלומית ארנון בר-לב

שלומית ארנון בר-לב היא מחזאית, במאית ושחקנית. ירושלמית במקור, תל אביבית בהווה ולרגע מסוים בניינטיז, אפילו היתה מנחה בערוץ הילדים. בימים אלו רצות ברחבי הארץ מספר הצגות שהיתה שותפה ביצירתן: "מלכת היופי של ירושלים" בבית ליסין שכתבה עם ליאת פישמן לני, "מיתה טובה" בתיאטרון החאן ו-"להוריד את הכלב" בתיאטרון גבעתיים, שאת שתיהן כתבה עם בן זוגה, השחקן, בימאי ומחזאי יואב בר לב.

1. בית קנדינוף

מסעדה נהדרת ביפו. המבנה שבנוי כאילו בתוך סמטה צרה המחברת בין בניינים מזכיר לי את המבנים בירושלים, העיר בה נולדתי. האבן החשופה, המחוספסת, שאפשר ממש להרגיש את ההיסטוריה שלה. חוץ מזה שהאוכל שם תמיד מצוין והשירות לבבי ומכניס אורחים, יש שם גם תערוכות מתחלפות ותמיד מעניין להסתכל שם מסביב.
הצורפים 14, יפו

2. גן קריית ספר

פינה ירוקה קטנה בלב העיר. כשהבנות שלי היו קטנות, לא היו באזור גינות נעימות לשבת בהן ולשחק. הייתי צריכה להרחיק עד גן מאיר כדי לראות קצת ירוק. רק אחרי מאבק עיקש של דיירי השכונה קמה לה הגינה הקטנה והיפה הזאת באמצע כל האפור, וזה גורם לי לפעמים להצטער שאין לי כבר ילדים קטנים. אבל חוץ מזה אני הכי אוהבת שהילדות גדלו, ואפשר לצאת איתן לשתות ולבלות בכל פינה בעיר. לגינה גם שמור מקום בליבי כי שם כתבנו, בן זוגי יואב בר לב ואני, את המחזה "להוריד את הכלב". מאחר ואין לנו כלב, והמחזה הוא על זוג שנפגש בגינת כלבים, הגינה הזאת היוותה לנו השראה. ההצגה רצה כבר מעל שנתיים, אנחנו משחקים בה יחד ונהנים מכל רגע.

3. שבילי האופניים

מאחר ואני לא נוהגת ולא אוהבת ללכת ברגל, ואני גם חצי הולנדית (אמא שלי ילידת הולנד, ניצולת שואה, אבל זה כבר סיפור למדור אחר) כלי הרכב שלי, הרגליים שלי, המשרד שלי ומכון הכושר שלי – הם האופניים. אני רוכבת בכל מזג אוויר, לא משנה אם חם או יורד גשם, אני תמיד רוכבת. ושבילי האופניים שנסללו בכל מקום בעיר הם החמצן שלי. מאז שפתחו את פארק המסילה הדרך ליפו התקצרה ברבע שעה, והיא קלילה ונעימה, והדרך לעזריאלי או לרכבת סבידור פתוחה ונוחה מתמיד. וככה אני רוכבת ושורקת שורקת, ורוכבת בכל העיר.

4. רחוב הקליר

אמנם אני כמעט ולא מגיעה לשם או עוברת דרכו, אבל כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה גרה שם, ברחוב הקליר 16, עם אחותה הרווקה. סבתא שלי הייתה גרושה ושתיהן גרו בדירה קטנה בקומה השנייה, ממש ליד גן החיות שהיה בקצה הרחוב. אהבתי לבוא אליהן עם אחותי בכל קיץ, ללכת לים, לאכול גלידה ולהיכנס לגן החיות. בלילה היינו שומעות את הקולות של החיות, וזה היה מפחיד ומלהיב גם יחד. כשחזרנו לירושלים, באוטו של דוד שלי, סבתא שלי הייתי רודפת אחרינו עם סוודרים, כי היה לו מזגן באוטו והיא פחדה שנתקרר.

5. מרכז ביכורי העתים

בזמן המלחמה עם איראן זה היה המקלט שלנו. אנחנו גרים בבית שאין בו לא ממד, ולא מקלט, ובכל הרחוב אין מרחב מוגן קרוב. ביום הראשון של המלחמה רצנו בכל השכונה מחפשים מקום בטוח, ובמקרה הגענו לביכור העיתים. שם, עמוק מתחת לאדמה, מצאנו את המקום הבטוח שלנו. העירייה פתחה את המקום ואפשרה לכל דיירי השכונה לשהות שם במשך כל המלחמה. המנהלים של המקום, לור יובל ורות, היו משענת ונתנו מענה בלב פתוח, וגרמו לנו להרגיש בבית ובטוחים. ישנו שם במשך כל 12 הימים, חוויה לא קלה, אבל גם מאד מחבקת ומרגיעה, ועל זה מגיע לעירייה תודה גדולה.
לינקולן 16, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

לרכב באופניים לאורך אבן גבירול. הכל חפור, רעש אבק ושבילי אופניים לא מסודרים. עוברים דרך תחנות אוטובוס, מפחיד לדרוס או להידרס.

השאלון:

 איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"בדרך הביתה" – מופע בהובלת חיה גלבוע בפסטיבל ישראל. מעין שיעור תלמוד פתוח, בהנחייתה של חיה גלבוע שהיא מומחית בתלמוד, ובהשתתפותם של שורדי ושורדות השביעי באוקטובר. מה המשמעות של לחזור הביתה, מה המשמעות של המילה בית. בכלל, בזמן האחרון אני שואלת את עצמי האם בית זה מקום שנשארים בו בכל תנאי, או שיש איזה סף שאחריו אי אפשר יותר ומוכרחים לעזוב. האם אדע לזהות מתי יגיע הסף הזה? תל אביב היא סיבה מאד טובה להישאר. ירושלים מסמלת בשבילי את הבית שהשתנה לבלי הכר.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אזהרת טריגר" בקאמרי בבימויה של דנה דבורין, כתבה קרן כהן. גם בה משתתפים בה שורדי ושורדות הנובה. יצירה מטלטת ואמיצה שנותנת תקווה לריפוי ושינוי. עכשיו דנה מובילה את פרוייקט "המגדלור – אורות באפלה" שאני שותפה לו, ובמסגרתו עתידה לעלות תערוכת אומנות עם שורדי ושורדות הנובה. העבודה על הפרוייקט נותנת לי כוח ואמונה באדם וביכולתו להחלים ולהירפא.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון שתומך בהחזרת החטופים ובסיום המלחמה הארורה הזאת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אביעד הר ציון, המורה שלי ליוגה והבעלים של הסטודיו "אביעד יוגה" (אלנבי 75, תל אביב). הוא הקים מקום רגוע ומלא בהשראה בלב תל אביב, סטודיו שמהווה מקום מפלט מכל הרעש וההמולה שבחוץ.

מה יהיה?
אם לא נקום לא יהיה. העתיד בידיים שלנו ואסור לנו להפסיק לפעול לשינוי.