שני הרפז (שימו פולאו) היא מוזיקאית, יוצרת ופסנתרנית שמאגדת מנעד השפעות שנע בין רוק, בלוז, ושירי ארץ ישראל ועד למוזיקה ברזילאית – תמהיל ששאבה בין היתר גם מאביה, חבר צמד "הפרברים" אורי הרפז. את אלבום הסולו הראשון שלה היא הוציאה עוד ב-2013, אבל כיום היא סולנית וגיטריסטית הטריו-רוק הטרי "שנדליר", יחד עם הבסיסט אורי צוק והמתופפת (ו"המכשפה השלישית") יעל כהן. הסינגל הראשון שלהם – גרסת רוק מחורעת היטב ל"בלדה לנאיבית" של יעל לוי – יצא ממש לפני כחודש, וב-17.1 תוכלו לתפוס אותם בהופעה מלאה ב – איך לא – הלבונטין 7. כאןתופסות כרטיסים.

>>חנויות קטנות ומופלאות ושפע חסר תכלית // העיר של ורד נסים
>>מיץ התפוזים הכי טוב וחנויות ספרים כמו בחו"ל // העיר של שקד בשן
>>קצת ירוק לנשמה ומקומות שהיו חסרים בעיר // העיר של נטעלי בראון

1. חוף מציצים

סבא וסבתא שלי, משני צדדים שונים, היו תל אביבים מלידה. הילדות שלי לוותה בסיפורים על הים, הירקון, רחובות העיר ואנשיה. חוף מציצים היה החוף של סבא שלי, ברקה הרפז ז"ל. הוא היה פותח כל יום בהליכה עד יפו ובחזרה, עם הרדיו באוזניות. תמיד סיפר לי בהתלהבות רבה על היופי של הנשים והאנשים שהיה רואה בדרך. אבא של חברה טובה שלי מהיסודי היה מציל במציצים, ותמיד הרגשתי שם בבית. זה חוף קטן, עם מסורת כל כך גדולה. חוף מלא סיפורים, כמו בן אדם.

2. שוק הפשפשים

יש לי חיבה ומשיכה לפריטים מהעבר. אני מרגישה שיש להם היסטוריה ואופי, ולרוב גם איכות שקשה למצוא בתעשיית ה"להשתמש ולזרוק" של ימינו. אני אוהבת להסתובב ולחפש בגדים מיוחדים שאין לאף אחד אחר. חד פעמיים במובן שונה לגמרי. יש לי גם מזל כזה שכשאני מדמיינת ומחפשת בגד מסוים, אני מוצאת אותו, כמו איזו שמלה סגולה שפעם חלמתי עליה ומצאתי אותה למחרת באחת החנויות. באופן כללי, זה אחד המקומות היפים בעיר בעיניי. אני אוהבת את המבנים והסימטאות. גרתי שם תקופה ואהבתי את הקרבה הזו לשוק ולים.

3. שבלול ג'אז

אמנם במשכנו החדש של "שבלול" ביקרתי לראשונה לא מזמן, אבל במיקומו המקורי בנמל ת"א הייתי נוכחת כמעט מפתיחתו. כשחזרתי מהטיול הגדול בהודו, והרגשתי אבודה למדי, טיילתי עם המשפחה בנמל ותהיתי איפה אעבוד. ראיתי שב"שבלול" מחפשים מלצריות והחלטתי לקפוץ למי המלצרות. זו הייתה הנחיתה הכי רכה שאפשר לתוך המקצוע הזה, שאחזתי בו שנים רבות, גם בזכות המוזיקה המעולה ששמעתי בשנים בהן עבדתי שם, וגם מכיוון שכבר בסוף המשמרת הראשונה שלי מצאתי את עצמי על הבמה מנגנת בפסנתר ושרה. הרגשתי שזה סימן שאני בדרך הנכונה להגשים את החלום שלי. משם התחילה מסורת שבה עליתי להופעות לייט נייט אחרי כל משמרת, וכך למעשה התחלתי את הדרך המוזיקלית הבוגרת והעצמאית שלי. שנים שאני מופיעה עם אבא שלי, אורי הרפז מ"צמד הפרברים" לשעבר, במופעים שמוקדשים ליצירותיהם של נחום היימן ויעקב שבתאי. "שבלול" נתן לי את הבמה לשיר את השירים המקוריים שלי, וגם קאברים רבים שאהבתי. אני חייבת הרבה מאד לבני, יוסי ואלי, הבעלים המקוריים של המקום.
קרליבך 23, תל אביב

4. גלוטריה

כשהייתי ילדה, והיינו נוסעים ברחוב אבן גבירול לבית של הסבים שלי, חלמתי איך יום אחד אלך ברחוב, אכנס לכל אחת מהקונדיטוריות שמשובצות לאורכו, ואטעם את כל העוגות שיש שם. אני מאד אוהבת מתוק ומאד אוהבת מאפים, ובגיל 30 גיליתי שיש לי צליאק. מאז אני בחיפוש מתמיד אחרי מאפיות ובתי קפה שמחזיקים מאפים טעימים ללא גלוטן. לשמחתי "הגלוטריה" צמודה לבית של יעל כהן, המתופפת של הלהקה שלי, שנדליר. אני משתדלת לצאת מוקדם מהבית כדי להספיק לעבור שם ולהצטייד בלחם האפריקאי המדהים שלהם (שעולה בטעמו על לחמים עם גלוטן בעיניי), ותמיד גם להתענג על איזה דניש קינמון או פחזנית מושחתת.
אריה דיסנצ'יק 5, תל אביב

5. המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (לשעבר סמינר לוינסקי לחינוך)

אחרי שנה ב"רימון" ועוד שנה של חיפוש עצמי והתלבטויות, החלטתי להתחיל לימודי תואר ראשון בחינוך מוזיקלי. הכרתי שם חבורה מופלאה של אנשים עם לב זהב. מוזיקאים שלא היו מונעים מתוך דחף להשיג פרסום והצלחה, אלא מתוך רצון להעניק את המתנה הזו של המוזיקה לאחרים. למדתי אצל מורות ומורים אדירים כמו ד"ר רונן שפירא, שלימד אותי להסתכל אחרת על עולם הצלילים והרגש. הייתי מאד טרודה אז בקונפליקט שהרגשתי בין הרצון להיות מוזיקאית, לבין מקצוע ההוראה, אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שבהוראה יש רגעים קסומים לא פחות מאשר על הבמה. מיד המשכתי ללימודי תואר שני בחינוך מוזיקלי, ועד היום אני מלמדת מוזיקה בבתי ספר ובאופן פרטי. ב"לוינסקי" הרגשתי שרואים את מי שאני, נותנים לי להיות אנטי-ממסדית בתוך הממסד, ומקבלים אותי כמו שאני. שם גם הכרתי את בן הזוג שלי ואב ארבעת ילדיי, גלעד אחיטוב, אז אפשר להגיד שהרווחתי מהמקום הזה בגדול.
שושנה פרסיץ 15, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

אני ממש סולדת מהבנייה החדשה של המגדלים במזרח העיר על גדות האיילון. זה מרגיש לי כל כך רחוק מתל אביב הקטנה והיפה. המגדלים נראים לי כמו מפלצות שמסתירות את השמש ומטילות צל מאיים על הבניינים הישנים והקסומים של מרכז העיר. אני תמיד חוששת שמבנים מיוחדים ופינות ירוקות יפסיקו להתקיים בגלל הצורך "להתקדם". כתבתי על זה שורה בשיר "למה לא עכשיו" שפותח את האלבום הראשון שלי "עולה בדעתי": "בין ראשי המגדלים רואים שמיים". פחדתי שלא נראה יותר שמיים בתל אביב, כמו בניו יורק בגלל גורדי השחקים. בכלל, אני חושבת שתל אביב צריכה להישאר תל אביב, ולא לנסות להידמות לערים גדולות אחרות בעולם.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע של יעל כהן, "המכשפה השלישית", שבו מנגן גם אורי צוק, הבסיסט של "שנדליר", שם הוא מנגן בצורה מופתית את תפקידי הגיטרה של ענבל פרלמוטר. בשנות התשעים אמנם אהבתי את המוזיקה הרוקיסטית שהייתה בשיאה, אבל הייתי ילדה טובה מדי בשביל ללכת למועדונים כמו הרוקסן וכאלה. המופע הזה היה הדבר הכי קרוב לחוויה של לשמוע את המוזיקה של "המכשפות" בלייב, וזה היה מרגש עד דמעות.

2. איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר של אביתר בנאי "שיחות שלום". אני מעריצה של אביתר מהאלבום הראשון שלו. מהשיר הראשון. הוא יוצר אמיתי וכן, שמתפתח תמיד והמוזיקה מלווה את ההתפתחות שלו. השיר הזה ריגש אותי במיוחד בזכות השפה הישירה שלו, הסיפורים האנושיים מכל קשת האוכלוסייה הישראלית, וההכרה בכך שלכל אחד מאיתנו יש פצע. כולנו סדוקים ושבורים, ויחד עם זאת, יש בכולנו מקום לאהבה ולהחלמה. זה שיר שהעניק לי שוב את התחושה שהשלום אפשרי, ברמה האישית והלאומית. אני מאמינה באחדות מתוך פלורליזם. אחדות לא אומרת שאנחנו צריכים להיות אותו הדבר. להיפך, אנחנו חייבים וחייבות לשמור על הייחודיות שלנו, ולכבד את הייחודיות של האחר. בעיניי זה גם התפקיד שלנו כעם בעולם הזה.

3. לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושבת שכולנו צריכים לשים לב באופן הכי יומיומי ופשוט לאנשים שסביבנו. כולנו חיים על הקצה והעצבים שלנו רופפים אחרי שנתיים של סיוט. יש בינינו אנשים שחזרו משדה הקרב, איבדו אנשים וחברים קרובים, אנשים שבני או בנות הזוג שלהם היו במילואים המון זמן וחזרו אחרת. כולנו צריכים לגלות בשנים הקרובות רגישות-על, למרות הקושי שכל אחד חווה, וכולנו צריכים להיות קשובים לאנשים שקרובים אלינו, לזהות מצוקות ולהושיט יד.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
באופן אגואיסטי אגיד שלאמניות ולאמנים שבעיר. מוזיקה ואירועי תרבות יכולים תמיד להיתפס כמותרות, אבל ההיפך הוא הנכון. זה האוויר לנשימה, שבלעדיו לא היה מה שיחזיק אותנו ברגעים הקשים וימלא אותנו ברגעים המאושרים.

5. מה יהיה?
הממשלה הזאת תיפול, כי כל דבר שעולה חייב לרדת. השינוי יבוא מתוך העם, מתוך הכוחות העצומים שהתגלו כאן אחרי השבעה באוקטובר. אני מקווה מאד שצורת השלטון תשתנה כי הפערים בתוך האוכלוסייה הישראלית גדולים, ולדעתי הדרך שבה מתנהלת המדינה כבר לא מתאימה למציאות העכשווית. זה לא באמת שלטון העם. בחלומי, יעלו כאן מספר מנהיגות מתוך הזרמים השונים במדינה שלנו, ישתפו פעולה כמו שרק נשים יודעות לעשות, ויביאו את מדינת ישראל לשגשוג ולשלום שמגיעים לה ולכל אזרחיה. הלוואי שנזכה לראות ימים של חיים נורמליים ופשוטים, שאפשר פשוט ליהנות בהם מיום שמש בים, שיטוטים חסרי תכלית ברחבי העיר והופעה טובה בערב. זה לדעתי גם מה שסבא שלי, שאהב את תל אביב ואת המדינה בכל לבו, היה מאחל לנו.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• חוף מציצים
• שוק הפשפשים