הרי את מכושפת לי: האם ביהדות יש פתרון קסם למציאת אהבה?
לקראת ט"ו באב ואחרי יותר מדי חיפושים מבאסים בטינדר, יצא יותם שבח לבדוק את כוחה של הקבלה המעשית במציאת אהבה. האם היא רומנטית? האם היא אפקטיבית יותר מפרק של "חברים"? ואילו כישופים תוכלו לרקוח בעצמכם כדי לזכות בלבה של מושא אהבתכם?
שבועיים קודם ישבתי בבית מרוט ועצוב. הבטתי בתמונות של אנשים בטינדר וחשבתי לעצמי שזה לא פייר שאני נמוך ומכוער. ולמה אני לא יכול אף פעם שתהיה לי חברה? כזו שאוכל להביא אותה לארוחות המשפחתיות ולהגיד לאימא "תראי, היא ממעמד סוציו־אקונומי דומה לשלנו". הסתכלתי על עוד ועוד תמונות, לחצתי על כולם "אשר" עד שטינדר אמר לי שאני אפס ואף אחד לא רוצה לשכב איתי ברדיוס של 120 ק"מ. בסוף אמרתי שהייתי צריך לחשוב על זה לפני שהלכתי ללמוד קולנוע ולא מחשבים. הלילה התקדר והרגשתי את הבדידות ממלאת את הבטן. אם זה לא היה מספיק מדכא עד עכשיו, הופיע על אדן החלון שלי עורב שחור וישיש. סגרתי עליו את התריסים ואמרתי "אף פעם לא תהיה לך חברה אם לא תצא מהקומפורט זון שלך". העורב אמר לי שהוא בכלל לא צריך שידוכים אבל אם אני רוצה שהוא יעזור לי, הוא מוכן. הוא סיפר לי שהוא יודע מלא כישופים אמיתיים מהיהדות שעוזרים בדיוק במצבים כאלה. אמרתי שביהדות בכלל אין כישופים וזה בכלל של גויים כמו הארי פוטר. העורב צחק ואמר שלצד הספרות של התנ"ך והגמרא יש המון מאגיה וקבלה מעשית וכל מיני לחשים וקמעות שיכולים לעזור למישהו במצוקה כמוני. "אה", אמרתי, "בעצם ידעתי את זה כבר".
העורב אמר שהוא בא מעין דור, שזה קיבוץ שהייתה בו בעלת האוב שעזרה לשאול לדבר עם שמואל שכבר מת. "בסדר, אבל איך עושים שיקויי אהבה לבת?", "מממ זה קצת מסובך" והציע לי לנסות לעשות כישוף עתיק שתמיד עובד "בדוק ומנוסה" בשפתו. כל מה שצריך זה חתיכת חרס לח. "חתיכת חרס לח?", שאלתי. "אין לך?", הוא הופתע, "לא, אבל אני מוכן להשיג בשביל האהבה! אבל זה באמת עובד?". העורב אמר שכן וקבענו להיפגש בחנות Art in Clay ביפו. בחנות היו מאוד נחמדים אלינו ונתנו לנו חתיכות חמר בחינם.
כישוף מתקופת בית שני ששרידים שלו התגלו בחורבת רימון:
לפי הלחש צריך שהכישוף ייכתב על חרס לא אפוי וייזרק לאש וייכתב עליו:
"בשם אומר ועושה, מזומן הכתב הזה
לנועה בת דליה
שתאהב את יותם בן יעל, ויהיה לבה יוקד
כשם שהחרס הזה יוקד כן יהיה לבה של
נועה בת דליה יוקד אחר יותם בן יעל".
"מה עושים עכשיו?". "עכשיו מחכים", העורב אמר ושילב יפה את הכנפיים שלו, אחר כך הוא שאל אותי מי זאת נועה בת דליה ואמרתי לו שהיא הייתה הנכדה של רבין לפני שהוא נרצח. הערב היה שחור משחור וריח של התרגשות עצומה בא לנחיריים שלי. ניסיתי לקרוא בספר חוכמה עתיק אבל כל הזמן פזלתי לכיוון הטלפון שלי לראות אולי משהו קורה. לקראת השעה 23:00 התקשרו אליי ממספר טלפון חסוי ומיהרתי לענות "היי נועה, זה אני יותם", אבל אף אחד לא ענה. סגרתי את הטלפון באכזבה ויצאתי להסתובב קצת בעיר. העורב ניתר מיד לידי, "די, מה אתה רוצה ממני? הכישוף שלך בכלל לא עבד…". העורב גירד בראשו. "בסדר, זה סתם כישוף קל, אנחנו יכולים לעשות משהו הרבה יותר גדול".
אחרי שחיטטנו קצת בספרות המאגיה שלו נתקלנו בכישוף שעושים בו שימוש בכתב מלאכים, שזה כתב מוזר שנראה כמו איקסים ופלוסים. כתבנו את הסימנים המוזרים על דף בצבע של קלף וגלגלנו אותנו בתוך צינור קטן. הייתי צריך ללכת עם זה כמו שרשרת לפחות שבוע.
במוצאי שבת נפגשנו שוב והעורב שאל אותי בחשש אם הכישוף הצליח הפעם. אמרתי שנראה לי שלא. הייתי במצב רוח עליז והוספתי: "לא נורא, בכלל הפסקתי להיות מאוהב בנועה בן ארצי ואני מעדיף עכשיו מישהי עשירה ומפורסמת, אולי שחקנית". העורב ממש שמח, כי היה לו כישוף בדיוק בשביל זה.
בקשה להטות לב אישה גדולה או עשירה. מתוך ספר הרזים, מהדורת מרדכי מרגליות:
"טוב זה כישוף מספר עתיק ביותר שנקרא 'ספר הרזים' אם אתה מכיר". "אה כן, בטח". העורב לא האמין לי אבל הוא אמר שבסדר, וזה כישוף להשיג לב של אישה גדולה או עשירה: תחילה היינו צריכים לשחוט גור של אריות ולהשתמש בדם של הלב שלו בשביל לכתוב את הלחש. "אני לא חושב שיש פה…", אמרתי, "אולי נקנה לבבות של עוף?".
העורב לא היה מרוצה אבל קנינו בכל זאת וניסינו לסחוט מהם כמה שיותר דם ולכתוב על הצד השעיר של חתיכת עור שמות של מלאכים.
"אבריה אמרהי דמנאי אמנהר יאמנוך פטכיא טוביאל גוליאל אופרי גמתי אורניאל פריכיהו יארן לטמיאל אוריט תימוגו אנמרי אלמיניאל יכטו סטרטו צבעקני בורתיאס רספות כרסון אמאף ופאטנא אחאל סאביאל בלקיר פכהור הסתר סתריאל אליסס חלסיאל טרספו קרטוס מלכיאל ארדק חסדיאל אחסף אמיאל פרנוס גדיאל סביבאיל".
אחרי זה היינו צריכים למחוק את אותיות הדם עם יין ישן שקנינו בסופר ולעמוד מול כוכב נגה אחרי שהתקלחנו ולחמם באש כל מיני בשמים. העורב חזר על כל השמות מהדף ואמר גם את השם אפרודיטי והמלאך חסדאל, אחרי זה הוסיף "משביע עליך בשם מלאכי מחנה הרביעית והמשרתים את כלמיא שתסבו אלי את לב…". הוא הסתכל עליי, "את מי אתה רוצה להשביע?". הסתכלתי עליו ורציתי לבכות. "לא יודע כבר לא בא לי יותר". "נו תגיד, זה באמצע". "אני לא יודע, אני לא יודע, תפסיק להכריח אותי". "נו אם אתה לא אומר הכישוף הולך, תגיד עכשיו". "מיקה קרני", עניתי. העורב אמר את השם של מיקה קרני וניסה שהאור של הכוכבים ייגע בכוס שהוא החזיק בה את היין. "די, זה לא עובד", אמרתי, מבואס. נפרדנו עצובים, איש איש לביתו.
אצל המקובל בצימר
בבוקר הבא אמרתי לעצמי שאולי אני פשוט אלך למישהו מקצועי, בחיפושים באינטרנט מצאתי את הטלפון של יצחק מזרחי, "קבלה מעשית, הסרת עין הרע, מחזיר אהבות". הוא נראה לי בחור רציני ומיד טלפנתי לקבוע איתו שיחה. המזכירה שלו לנורה שמחה מאוד ואמרה לי שאין בעיה ושאני אבוא כבר מחר. הגעתי לשכונת גיל עמל בהוד השרון וטיפסתי למשרדים שנראים כמו צימר בצפון באווירה כפרית. לנורה ישבה ליד שולחן עצום ממדים וליד ויטרינה עמוסה קמעות וחומרים לעזרה בתחומים שונים. היא נתנה לי כוס מים קרים ואמרה "הוא מיד יקבל אותך!".
יצחק היה לבבי ועסק בדיוק בכתיבה של קמע יפה מאותיות שחורות ואדומות. הוא התגלה כאיש שיחה נעים וחברותי ואמר ש"היום הדת היא מאוד קיצונית וכל הזמן הם מסוכסכים בינם לבין עצמם – אשכנזים ומזרחים, חרדים וחילונים".
"רגע, אבל מה אם אני רוצה שמישהי תתאהב בי? אתה יכול לעשות משהו? כישוף או קסם, אין לך שיקוי?". מזרחי חשב קצת ואמר שהוא בכלל נגד כישוף כי זה אסור ביהדות. "ידעתי!", חשבתי לעצמי. "תגיד", הוא הסתכל לי בעיניים, "שאלת אותה? את זו שאתה מאוהב בה? שמע בחור, אולי תשאל אותה? פעם אחת מישהו אמר לי שהוא רוצה איזו בחורה מהעבודה שלו ושאני חייב לעזור לו, אמרתי לו אולי תשאל מה היא חושבת? יום אחר כך הוא מתקשר להגיד לי שהיא כל הזמן חיכתה שהוא רק יציע לה לצאת".
"לא חשבתי על זה", אמרתי. יצאתי החוצה ולנורה נפרדה ממני לשלום ורצתה לתת לי עוד כוס מים. אמרתי לה שאני לא צריך כי אני הולך אחרי האהבה. כל הדרך חזרה הביתה חשבתי שאיזה מזל שט"ו באב השבוע ושאני הולך עכשיו ומתקשר אליה שתדע ושתגיד מה היא חושבת על זה. התקשרתי ללנורה ואמרתי לה "לנורה, היי, זה אני יותם, רוצה שסתם נשב על קפה או בירה מתישהו?". לנורה הופתעה ואמרה "שמע, לא מתאים, יש לי חבר". בערב ראיתי
פרק של "חברים" כששמעתי דפיקות קלות על החלון שלי. העורב הישיש היה שם. לא רציתי אבל פתחתי לו את החלון. "שמע, אני מצטער על כל העניין עם הכישופים של האהבה, יש לי כישוף שבטוח יעבוד, כישוף נגד כאב לב".
מרשם לכאב לב מתוך כתב יד ניו יורק 190 מהדורת בוהק:
העורב הוציא קלף כשר שהיה כתוב עליו את מזמור קמ"א מתהילים ותלה לי אותו על יד שמאל. אחר כך ציווה עליי להגיד "ברקותיאל טופניאל השיבו והתיישבו לב יותם בן יעל בשם יו' צבאות יושב הכרובים אמן ואמן נצח סנוי סנסנוי וסמנגלף". אחרי זה הוא נשאר עד שרוס אמר את השם של רייצ'ל במקום של אמילי, אמר "לא נעים לי להסתכל על זה" ועף ישר מהחלון. צחקתי וכבר התחלתי להרגיש יותר טוב.
השתתפה בהכנת הכתבה: יעל אייזנברג