השירים הכי מוזרים של שלמה ארצי

בהשוואה ל"המלחמה של הפנאטים הרגה לנו את כל השקט", "חתולים מחשבים את קיצם לאחור" נראה פתאום קוהרנטי

שלמה ארצי (צילום: נתן יעקובוביץ')
שלמה ארצי (צילום: נתן יעקובוביץ')
21 באוגוסט 2019

פסטיבל שלמה ארצי לציון 50 שנות קריירה נחתם השבוע בהופעה חגיגית, אך הותיר סימני שאלה לא פתורים שלא מניחים לנו כבר שנים. לצד המגבת, הבלורית, הגובה והפאתוס, הדיון סביבו חוזר תמיד לעניין המילים החידתיות. עוד מאז שנות ה־80 כולם תוהים אם ארצי אכן כותב בזרם תודעה ללא תיקונים או שאולי הוא מסבך בכוונה את המשמעות של מילותיו. הלהיט הגדול בוויכוחים האלה הוא השורה החידתית מכולן, זאת ששינתה את מסלול הקריירה של שלמה ארצי – "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת". מה זה אומר? האם זאת התאבדות? ישיבה על המרפסת בתהיה? טיול בבית בחוסר מנוחה? ומה זה בכלל אומר "נפצע בעורפו מעץ השסק"? האם זה שיר ביקורתי כלפי התנועה הקיבוצית? מבט מעמיק בדיסקוגרפיה הארצית מגלה שירים עם טקסטים הרבה יותר חידתיים, מוזרים ולעיתים אף בעייתיים.

איש זקן שחולם אותנו (פתאום אחר ימים רבים, 1973)

את הקריירה שלו עד 1978 ארצי מעדיף להדחיק. הוא טוען שלא היה מגובש כיוצר ואינו מזדהה בשום אופן עם החומרים שהוציא. למרות זאת, אפשר למצוא שם לא מעט שירים יפים, וגם רמזים לסגנון הכתיבה שארצי עתיד לפתח. השיר שחותם את אלבומו השלישי, "פתאום אחר ימים רבים", מציג טקסט שאולי נכתב בהשפעת המוזיקה הפסיכדלית של שנות ה־60, ואולי ברוח שירי המשוררים שארצי אימץ באלבום הזה, שבו ישנם טקסטים של דליה רביקוביץ, חיים גורי ואפילו אדגר אלן פו. ארצי תוהה אם אנחנו בחלום של איש זקן, אם האיש ישן עשרות שנים או שיקום בקרוב, ואם הוא חולם "אולי על שם אולי רחוק". הוא מערפל עוד יותר את הטקסט כשהוא כותב "איש זקן כמו תינוק", ומנבא ש"אם תקיץ שוב לא נהיה". העיבוד של אלברט פיאמנטה וצורת השירה הקצת מליצית של ארצי, שעדיין לא השיל מעצמו את סגנון הלהקות הצבאיות, רק הופכות את הטריפ הזה למוזר יותר.

עפיפונים (דרכים, 1979)

באלבום "גבר הולך לאיבוד" חלה תפנית בקריירה של שלמה ארצי והוא שינה, כמעט בבת אחת, את סגנון הכתיבה שלו. הוא התחיל לפתח, בהשפעת בוב דילן, לאונרד כהן ושלום חנוך, סגנון אישי־סיפורי, אבל כמעט מהרגע הראשון העמיס אותו במטאפורות, דימויים, חלומות וזרם תודעה. הבדיחה אומרת שארצי מתיישב עם רצף מילים אקראי וכותב מהן שיר. זה כמובן לא נכון, וכמעט תמיד אפשר למצוא את הפואנטה או את הסיפור בשירים שלו. ועדיין, קצת קשה להצדיק את השורות הבאות, שמופיעות בבית הראשון של "עפיפונים": "עפיפונים הפכו פתאום למטוסים של שיר" ו"האנשים ממה הם אנשים?".

יום אחד ('חצות', 1981)

האלבום "חצות" היה מעין המשך קונספטואלי ל"דרכים", עם שכלול משמעותי של יכולת הכתיבה הארצית. כבר בפתיחה, בשיר "יום אחד", ארצי מרעיף על המאזין רצף אסוציאציות שמתחיל מקימה בבוקר, ותוך בית אחד כבר מגיע ל"לקפוץ למטוס בלי מצנח" ול-"מפנה ערמת עננים מאתמול על גופך מהיום" העיבוד הואלסי של השיר והצורה שבה ארצי שר את הטקסט שלו, נותן תחושה של חוסר שליטה בזרימת המחשבות שלו, ומשאיר אותנו מעט מבולבלים. "אם את בסביבה, למה לא פוגש אותך בין השורות?" – בין השורות שהוא כותב כמחבר? והשיא בשורה "מפזר, אם אפשר, ילדים על עיניך בוכות" – האם יש כאן רמיזה מינית בוטה למדי?

לילה לא שקט ('לילה לא שקט', 1986)

שיר הנושא של "לילה לא שקט" הוא אחד הלהיטים הגדולים של ארצי אי פעם, אבל כשמסתכלים על הטקסט הוא מציג סיפור בעייתי בלשון המעטה.
השיר מתייחס, עד כמה שידוע, לנפילתו של חברו של ארצי, מירון גרנות ז"ל, במלחמת יום הכיפורים, ומתאר סיטואציה שבה ארצי שוכב עם אלמנתו. לא ברור האם הסיטואציה אמיתית או בדיונית, מה שכן ברור הוא שהתיאור של ארצי מתקשרת ומבקשת שיבוא אליה, מתפשטת, מלטפת ושוכבת איתו – הוא תיאור די קלגסי של סיטואציה לא מאוד נעימה. האלמנה מוצגת בשיר כמי שלא ממש מבכה את מות אהובה, אולי אפילו קצת משתמשת בזה, כמו מעין פאם פאטאל, כדי לחזר אחרי הדובר בשיר, שכמובן לא מפסיק לחשוב על חברו, אבל שוכב עם אשתו.

שישה ('שניים', 1996)

כמו כל אלבום כפול, גם ב"שניים" לא מעט פילרים, אבל גם חזרה לעיסוק באקטואליה (רצח רבין, המצב הביטחוני) ובטראומות האישיות של ארצי. בשיר "שישה" ארצי חוזר אל חברי ילדותו ובודק לאן הם נעלמו. כשהוא מגיע לאחד ש"מנוקב מכדור 9 מילימטר" הוא מוסיף "אוי" לקוני, מה ששוב מייצר מעט אי נוחות באיך שארצי מתייחס לחבריו הנופלים בקרב, או שאולי זו בכלל דרך לתפוס את המקצב של השורה ולחרוז אותה, איכשהו, עם השורה הקודמת "אחד קפוא על הגדר, כי לא ידע לגדול". אבל אם זה עדיין עובר, על המשפט הבא קצת קשה לסלוח: "שישה ירדנו לאילת / אם לא סופרים את ההיא / שעשתה לנו ביד". הזמן אולי מתכווץ, אבל גם הקיבה שלנו.

לעזאזל איך לא ידעתי (׳שפויים׳, 2007)

כדאי לעשות מעט צדק עם אלבומיו האחרונים של שלמה ארצי. הם זוכים תמיד לביקורות פושרות, אבל עומדים לחלוטין במבחן המכירות וההשמעות, וכמעט כל אחד מהם מניב לפחות שיר חובה אחד בהופעות של ארצי. מצד שני, הם כוללים כל מיני רגעים יותר ופחות תמוהים, כמו למשל השיר בעל השם הבלתי קליט הזה, שהופיע באלבום ״שפויים״ (אלבום שכולל את הלהיט הגדול ביותר של ארצי מאז שנות התשעים ואחד הגדולים בכלל – ״תתארו לכם״). גם בשיר הזה ארצי מנסה ליישב ביחד אהבה, פוליטיקה והפעם גם רפרנסים תרבותיים, שמשתלבים פנימה באופן בלתי מוסבר.
בפזמון הוא שר ״לפעמים אתה חסר לי״, אולי כרמז לאביב גפן, הוא מדבר על ה״לילה בלי כוכב״ של שימי תבורי וגם מכניס ביטויים בשפת ׳רחוב׳, כמו ״לעזאזל״ ו״לתקן ת׳פנצ׳ר״. הוא גם כותב ״המלחמה של הפנאטים הרגה לנו את כל השקט״, וגורם לנו לתהות מי הם אותם פנאטים והאם באמת היה פה שקט פעם. ואולי הכל רק חלום של איש זקן.