הגיטריסטית הטובה בארץ באה לשרוף את האוזןבר במוצ"ש

זוזו גינזבורג משיקה את אלבום הבכורה שלה על בימת האוזןבר במוצ"ש (8.5) עם ג'נגו בבס ואספיז (אסף רייז) בתופים. האלבום Blue Mountains הוא אלבומה הראשון, לאחר שנים בתור נגנית סשן של האמנים המובילים בארץ ביניהם שירי מימון, משינה ואסף אבידן. כרטיסים במכירה מוקדמת כאן.

החלום הראשון שלי בכלל היה להיות אסטרונאוטית. אחר כך שחקנית בהוליווד. בין לבין מצאתי את עצמי מגישה את המספרים ליצחק רבין ז"ל בטקס הראשון בין ישראל לירדן. זה קרה בגלל שהמסוף נבנה על האדמות החקלאיות של הקיבוץ שגדלתי בו, ובתמורה הם הציעו שילדה מהקיבוץ תשתתף. בחרו אותי כי חשבו שאני לא אבהל מהמצלמות. הם חצי צדקו. 

זוזו גינזבורג בטקס השלום עם ירדן, לצדם של יצחק רבין ושמעון פרס (צילום: אוסף פרטי)

איפה הייתה מוזיקה בכל זה? בכל מקום. כאילו בכלל לא מבקשת להיות בראש הרשימה. גדלתי בבית מלא במוזיקה, הזיכרון הראשון של מוזיקה הוא אחותי הגדולה מנגנת פסנתר קלאסי, היה לנו סלון גדול והייתי רוקדת בו בתור ילדה לצלילי באך ובטהובן. אחר כך גם אחי הגדול ניגן בפסנתר והיה ברור שגם אני, ואחריי אחותי הקטנה.

כשהייתי בת 6 עברנו לקיבוץ אילות, ושם היה חדר מוזיקה. מי שניהל את הלהקות בקיבוץ הוא גיל בן צבי, איש שמאוד השפיע עליי לאורך השנים ועודד אותי לנגן. הוא גם היה המורה הראשון שלי לגיטרה. לפני שזה קרה היה מופע בקיבוץ שבו שוב אחותי על חשמלית, דופקת סולו של הסקורפיומס. לא ראיתי אף אישה מנגנת סולו לפני זה. בקיבוץ היה רק ערוץ 1 ו-2 באותו הזמן. המשכתי ללמוד גיטרה בעידודו החם של אחי. חדר מוזיקה הוא פשוט אוצר למי שגדל בקיבוץ. היו לנו להקות והרבה עניין סביב יצירה.

אז למה ההקדמה הזאת בנוסח חיים שכאלה? כי בגיל 25 החלטתי שאני לא מוכשרת במוזיקה והפסקתי לנגן. נרשמתי ללימודי תיאטרון באוניברסיטת ת"א. וזהו, זו הייתה המטרה הבאה. הייתה לי סוכנת, הלכתי למיליון אודישנים נוראיים של פרסומות ובאמת ובתמים חשבתי שמוזיקה היא נחלת העבר. הרגשתי לא שייכת לנגנים שהיו ב"רימון". הרגשתי פחות טובה מהם (למרות שאמרו לי אחרת), ובעיקר הרגשתי שרוקנ'רול זו לא מוזיקה שאפשר ללמוד, ובגלל שאי אפשר ללמוד אותה אז אני בטח לא אהיה טובה בזה לעולם ועדיף שאחפש משהו אחר.

אי אפשר ללמוד רוקנרול. זוזו גינזבורג (צילום: דייב שחר)

אבל לעולם היו תוכניות אחרות בשבילי. בשנת 2010 עברתי לגור בדירת שותפים עם דויד. החברים שלו (עם כולם אני בקשר עד היום) היו יושבים בסלון ומג'מג'מים שירים של הסטונז. הרבה פעמים הצטרפתי אליהם. פתאום זה הכה בי: זאת מוזיקה בשבילי! הדבר הכי כיפי בעולם! לא צריך במה בשביל להנות ממנה, לא צריך בית ספר, צריך גיטרה ואהבה בלב לדבר הזה.

הפסקתי לנגן מתוך אמונה שאני גרועה. זוזו גינזבורג (צילום: אלה ברק)

וכך, לאט לאט, דברים התחילו לקרות בשבילי. הכרתי את יותם שלזינגר (עוד דמות חשובה) שהקים להקה ורצה שאני אנגן איתו. הייתי חלודה אחרי שנתיים שלא ניגנתי, ויותם פשוט לא ויתר לי ואמר לי שהכל בולשיט כי יש לי "אטיטוד". לא האמנתי לו באותו רגע. אבל בזכות הלהקה ניגנו כל שבוע והופענו בפסטיבלים ואנשים התחילו לאהוב את איך שאני מנגנת ואפילו אמרו לי את זה. זה היה נשמע לי כמו מדע בדיוני. אני הפסקתי לנגן מתוך אמונה שאני גרועה. איך זה הגיוני. 

הקלישאה נכונה והדרך היא מה שחשוב. זוזו גינזבורג (צילום: דודי דיין)

אז מסתבר שהדבר הכי חשוב בשבילי זה חברים שאני יוצרת איתם לאורך הדרך. הקלישאה נכונה והדרך היא באמת מה שחשוב. יש סביבי היום הרבה חברים, שבלעדיהם היה לי יותר קשה להיות במקום שאני נמצאת בו עכשיו. בזכותם שמעתי על האודישן אצל אסף אבידן ואחר כך יצאתי לטור עולמי איתו. בזכותם אני מנגנת עם משינה ושירי מימון. והכי אני גאה שהוצאתי את האלבום שלי לאוויר העולם למרות שהקורונה כמעט הרסה את זה. בואו לאוזן בר בשבת להופעת ההשקה ב-22:00.