"זרים מושלמים" יגרום לכם לחשוב פעמיים על הסמארטפון שלכם

כל פיתוח טכנולוגי של אמצעי התקשורת בין בני אדם מזמין סרט משלו, וזה רק היה עניין של זמן עד שמישהו ירים את הכפפה ויעסוק במימד האישי של החשיפה הציבורית של החומרים האינטימיים שכולנו מחזיקים בסמארטפונים שלנו. הנושא כבר טופל בסרטים תיעודיים כמו "ווינר" (על חבר הקונגרס האמריקאי שהתמכר לסקסטינג), אבל דווקא מאיטליה מגיע הסרט העלילתי הראשון (ככל הנראה) שכל הדרמה והקומדיה שלו צומחים מתוך הצצה לטלפונים הניידים של אנשים אחרים. אף שנכתב ישירות לקולנוע, "זרים מושלמים" ניחן במבנה של מחזה (כמעט כולו מתרחש באתר אחד), ועקב הצלחתו הקופתית הבינלאומית יש להניח שיזכה במהרה לעיבודים בימתיים.

שלושה זוגות חברים וחבר גרוש מתאספים לארוחת ערב בביתם של אווה ורוקו. כולם מצפים לפגוש את החברה החדשה של פפה, החבר הלוזר, אך הוא מגיע לבד. כשהם מתיישבים לשולחן השיחה מובילה את אווה להציע שכולם יניחו את הסמארטפונים שלהם על השולחן, וישתפו את הנוכחים בכל הודעה או שיחה שתגיע במהלך הערב. חלק מהנוכחים מביעים הסתייגות מהמשחק החברתי הזה, אך אף אחד לא מעז להתנגד ממש, מחשש שזה יעורר חשדות שיש לו מה להסתיר. הגילויים הראשונים מביכים ברמה של קומדיה לא מזיקה, אך בהמשך המבוכה מתחלפת בחשיפות דרמתיות (סודות, בגידות ועוד), שמאיימות לפורר את המרקם החברתי של החבורה המהודקת לכאורה.

הדחיסות המוגזמת של הגילויים ההולכים ומתרבים היא יותר תיאטרלית מאשר ריאליסטית. החברים הבורגנים מתגלים כילדותיים ומרוכזים בעצמם, ונדמה שכולם משקרים כל הזמן. התגובה המזועזעת לגילוי שאחד הנוכחים הוא הומו נדמית מוגזמת (אלא אם כן הסרט רוצה לומר שהחברה האיטלקית היא הומופובית בבסיסה), אך היא גם מניבה את אחד הרגעים היותר בוגרים ויפים בסרט, כשאחד הנוכחים לוקח אחריות חברית אמיתית.

התסריט, שנכתב על ידי הבמאי פאולו ג'נובזה (ועוד ארבעה אנשים), הוא דברני מאוד, ואם הסרט עובד זה בעיקר בשל המשחק המשובח של השחקנים – רובם, פרט לאלבה רורוואכר ("אני אהבה"), אינם מוכרים מחוץ לאיטליה. עם זאת, בהתחשב בכך שכמה מגדולי המלחינים לקולנוע הם איטלקים, קשה להבין מדוע הפסקול נשמע כאילו נכתב על ידי תכנת מחשב בסיסית. סופו של הסרט ודאי יבלבל חלק מהצופים, ויתרום לשיחות שהוא נועד לעורר.

ללכת? כן. כדי שיהיה לכם על מה לדבר עם החברים שכבר הלכו