חברי הדרקון אליוט: רימייק מינימליסטי ונוגע ללב
בתוך ים של סרטי ילדים רעשנים וריקים מופיע סרט דיסני חדש וצנוע בטעם של פעם, ללא התחכמויות מיותרות ועם לב פועם
איזו הפתעה מקסימה. בתוך ים של סרטי ילדים רעשנים וריקים מופיע סרט דיסני חדש וצנוע בטעם של פעם, ללא התחכמויות מיותרות ועם לב פועם. “חברי הדרקון אליוט" משתייך לגל הרימייקים בלייב אקשן למותגי האנימציה של דיסני, אבל הפעם הקשר העלילתי לסרט המוזיקלי על הדרקון המצויר מ־1977 הוא מינימלי, וטוב שכך. “אליוט" לוקח את השראתו מ"ספר הג'ונגל" ומ"אי.טי" ומספר על יתום בן 5 שניצל מתאונה ומוצא עצמו לבד ביער מול דרקון שעיר וחמוד בעל שן שבורה, שניחן ביכולת להפוך לבלתי נראה – חבר דמיוני (אמיתי) שצץ בדיוק מתי שצריך.
שש שנים אחרי כן הילד פיט והדרקון אליוט (שנקרא כך על שם הכלב האבוד בספר שפיט קרא בעת התאונה – סמל המפותח למוטיב תסריטאי יפה) נתקלים בחוטבי עצים שחדרו אל תוך מעבה היער, ואלה לוקחים את פיט אל חברת בני האדם ומנסים לצוד את הדרקון. מתחת לחזות העולצת ניבטים העצב על אובדן המשפחה והערגה למצוא משפחה חדשה, ואף שהדרקון אינו מדבר, הוא מגלה אמפתיה ובגרות רגשית ועוזר לבני האנוש להבין את עצמם יותר טוב.
הסיפור פשוט למדי והרכיבים מוכרים, אבל דיוויד לאורי נוטע בו רגעים של התפעמות ילדותית ושל גילוי לב שמובילים אותנו בבטחה אל סצנת שיא מותחת ומרגשת באמת ובתמים. “נו כבר", אומר פיט בהביטו לתהום, מאמין ומקווה שיקרה מה שאנחנו רוצים שיקרה. האמירה הילדותית מעניקה ביטוי מדויק לתחושות הצופים, שהקולנוע לימד אותם לצפות לסיפוק מיידי, ולכן יש ברגע הזה גם כנות כובשת.