חואקין פיניקס: "בהתחלה רק רציתי שהג'וקר יילך להזדיין". ריאיון
השחקן, שהופעתו המבעיתה בסרט כבר רוחשת באזז אוסקר היסטורי, מספר על ההכנות הנפשיות לתפקיד, הירידה במשקל והדיסוננס עם ההפקה הגדולה של די.סי
"ג'וקר", הסרט הכי מדובר של הסתיו, מלווה את הסטנדאפיסט הכושל ארתור פלק בדרכו להפוך לפסיכופט המוכר ומטיל האימה של גותהם. חואקין פיניקס הוא הלב הפועם של הסרט, בתפקיד עצבני ומבעית שכבר צובר באזז של מועמדות לאוסקר. לשחקן עצמו יש שם של מרואיין קצת בעייתי – והוא גם טורח לומר לי כי "רוב הזמן אני רק מנסה להגיע לסוף הראיון", מה שלא מבשר טובות. אבל בראיון עצמו הוא ישיר ונינוח, ונלהב לדבר על תפקיד הארכי־נבל בסרט החדש של די.סי.
האם צריך לחבב את הדמות של הג'וקר כדי לגלם אותה?
"האמת היא שזה היה אתגר. כשקראתי את התסריט הרגשתי מדי פעם סימפטיה כלפיו, ולפעמים נגעלתי. לא היה בזה שום היגיון. הוא היה פתטי, יללן. ראיתי בו סימנים של פוסט טראומה. כשילדים מתקיפים אותו בתחילת הסרט, הוא קופא כמו פסל, ולא מסוגל להגיב. האיש הזה ספג התעללות פיזית כשהיה ילד. קשה לא להרגיש אמפתיה מסוימת כלפי מישהו שעבר משהו כזה. חוויה כזאת משנה לך את המוח, את הדרך בה אתה חושב, וזה שינה את הדרך בה חשבתי עליו. בהתחלה רציתי רק שיילך להזדיין".
איך התכוננת לתפקיד? למדת משהו על בעיות נפשיות?
"ראיתי כמה סרטונים, וקראתי שני ספרים. לא אזכיר את שמם, כי אני לא רוצה לתת לפושעים שעליהם נכתבו יותר תשומת לב ממה שמגיע להם. הרעיון הכללי הוא שלרוצחים פוליטיים ולרוצחי המונים יש אישיות דומה. עד 1963 זיהו ככל הנראה שתי קטגוריות נפרדות: קיצונים פוליטיים רציונאלים, ומשוגעים. אבל החשיפה בתקשורת הביאה למגוון הרבה יותר רחב של דמויות. פתאום קיבלנו אנשים שסתם היו נואשים לתשומת לב ופרסום. זה נראה לי מעניין בהקשר של הסרט. מצד אחד, ארתור הוא אדם פחדן ומופנם שמנסה להיעלם מהעולם. מצד שני, הג'וקר שהוא הופך להיות הוא נרקיסיסט שרק רוצה להיראות ולהיות נערץ".
דיברו הרבה על כך שירדת במשקל באופן דרסטי כדי להיכנס לתפקיד הג'וקר. מעצבן אותך כששואלים אותך על זה בראיונות?
"זה לא מזיז לי. עבור שחקן, ירידה במשקל היא לא רק שאלה של המראה החיצוני והדרך בה אתה מופיע, אחרת זה לא היה מעניין בהיבט רחב יותר. הירידה במשקל משנה את ההרגשה שלך. (אם ארד במשקל) אני ארגיש רעב. זה ייצור חוסר שביעות רצון תמידי, וזה חלק אינטגרלי מהאישיות של הג'וקר".
הוא טיפוס מתבודד מאוד. איך אתה מתמודד עם הלבד?
"זה מה שאני הכי אוהב. ואלה החיים שלו. זו הסיבה שקשה לדעת מה לחשוב עליו. סצינת המפתח של הסרט, ברכבת התחתית, היא דוגמא טובה לכך. הוא רואה אישה ששלושה גברים שיכורים מטרידים אותה. לא רק שהוא לא מתערב, הוא לומד את ההתנהגות של הגברים האלה ודי מנותק רגשית מהמצב, כי הוא לא יודע איך לדבר עם נשים. הוא חושב שזה נורמלי. יש בזה משהו מחריד. האיש הזה מסתובב עם הראש בעננים: הוא כמו ילד שהמוח שלו לא התפתח כמו אצל אדם רגיל, והוא צריך כל הזמן להתמודד עם דברים חדשים בעולם. ובו בזמן, אתה רוצה לצעוק לו 'אידיוט, למה אין לך אינסטינקט שאומר לך להתערב?', ואז הוא מתחיל לצחוק באופן בלתי נשלט. זה מסבך אותו, כי הגברים תוקפים אותו והוא מגן על עצמו. אנחנו יכולים להבין את המניע שלו אבל שנייה אחר כך הוא כבר הופך לתוקף. תוך שתי דקות הדמות לקחה אותנו לשלושה כיוונים שונים. זה מה שאהבתי בזה".
הצחוק הרועם והמטריד הזה הוא נוכחות קבועה בסרט.
"זה יכול לסמל משהו באישיות שלו שארתור רוצה להסתיר, ושחומק החוצה כשהוא הג'וקר. בתסריט נראה שהצחוק הוא תוצאה של טראומה. כשהתחלתי לעבוד עם פרנסס קונרוי, שמגלמת את אמו של הג'וקר, משהו בהתנהגות שלה גרם לי לחשוב על החוויה של להיות הילד שלה. דמיינתי את ארתור בגיל צעיר יותר, צוחק בצורה לא מותאמת בבית הספר. דמיינתי שבזמן שהיא התנצלה בפני המנהל על ההתנהגות שלו, היא בטח המציאה שארתור סובל ממחלה כלשהי. בוקר אחד טוד פיליפס (הבמאי – א"ג) ואני הוספנו דיאלוג בסצינה שבה הג'וקר מדבר עם אמו: 'תמיד אמרת לי שצחקתי יותר מדי כי אני חולה, אבל את טועה, הצחוק הזה הוא מי שאני באמת'. הצחוק יוצר חיץ בין ארתור לבין העולם, ומשם מקבלים את השנאה, הזעם והמרירות שיצרו את דמותו של הג'וקר. היה מעניין בעיניי לחשוב על כך שיש בנו חלק שמתנהג באופן שמונע מאיתנו להבין את העולם".
אפשר להבחין בהשפעה של סרטיו של מרטין סקורסזה, כמו "השור הזועם", "נהג מונית", ומעל לכל "מלך הקומדיה". גם שם רוברט דה נירו מגלם מגיש טלוויזיה.
"אני לא אוהב להזכיר סרטים אחרים, גם אם ברור שיצירות גדולות מהעבר משפיעות עלינו. אבל בכל מקרה, לא דיברנו על כך מראש. מה שכן משותף ל'ג'וקר' ולסרטים משנות ה־70' הוא שהסרט מציג גיבור מורכב, וההצגה הקולנועית שלו לא בדיוק מסבירה לנו איך אנחנו אמורים להרגיש כלפיו. אני לא פאקינג מומחה לקולנוע, כמובן, אבל אני מרגיש שאיבדנו את היכולת הזאת. בסרטים שמבוססים על קומיקס, המוטיבציה וההתנהגות (של הדמויות) תמיד ברורים מאוד. בין אם מדובר ב'טובים' או ב'רעים', מפשטים שם את הכל. ואני לא חושב שזה משקף את החיים האמיתיים. אני לא נגד בידור טהור, אבל אחרי עשרים דקות אני מרגיש שקיבלתי את כל מה שאני יכול לקבל, ואני רוצה להפסיק. אני מעדיף אי בהירות. אני רוצה ש'ג'וקר' יגרום לאנשים לחשוב".
זה מאוד מרשים שסרט כל כך אישי הופק על ידי אחד האולפנים הגדולים.
"כן, זה היה די אמיץ מצידם. הם נתנו לטוד פיליפס לעשות פחות או יותר מה שהוא רצה. אף פעם לא חשבתי על 'ג'וקר' כעל שובר קופות, וניגשתי לזה כמו לכל אחד מהסרטים האחרים שלי. היה לי המון מזל בקריירה שלי, בנאדם. הייתה לי קריירה עשירה ומספקת. האחריות מוטלת על במאים כאלה, לעשות כמה שהם יכולים עם הכלים שברשותם".
תמיד בחרת בדמויות מהסוג הזה, בין אם שיחקת בסרטים של פול תומס אנדרסון, ג'יימס גריי או ז'אק אודיאר.
"כל עוד יש יוצרי קולנוע טובים עם אמירה, הם יגידו מה שיש להם לומר. לפעמים הקושי דווקא משחרר. לטוד פיליפס לא היה קל לקבל אור ירוק לביים את 'ג'וקר' בתנאים שהוא חשב שהם חיוניים ליצירה. אבל המאבק הזה הזין את העבודה שלו, ואפשר לראות את זה בסרט. במצבים כאלה, אתה נעשה יותר מושקע רגשית ויותר בטוח במה שאתה באמת רוצה. אני לא חושב שהייתי רוצה שהדברים יהיו קלים יותר בזמן הקרוב".
← "ג'וקר", 10.10 בבתי הקולנוע