יומני הכאב: כך נראה משבר הקנאביס מפי מטופלת אחת

קוראים לי שירה ואני מטופלת בקנאביס רפואי. אני חולה בהפרעת כאב כרונית ובפוסט טראומה מתקיפות מיניות שעברתי בגיל ההתבגרות. לקח לי המון זמן להשיג את הרישיון לקנאביס. סאגה של שנים, טיפולים שונים, החלפת תרופות ותופעות לוואי נוראות, כדי שמשרד הבריאות יאמין לי ולכל הרופאים שתמכו בי שהטיפול בקאנביס הכרחי.

אנשים בריאים לא מבינים כאב שמביא אותך לכדי בכי, לא מבינים מה זה לא לישון – ואם לישון אז להתעורר מסיוטים – לילה אחרי לילה, מה זה לא להצליח לאכול מרוב בחילה, מה זה להתמלא בחרדה כל כך משתקת שהגוף רועד ואי אפשר לתפקד. קנאביס הציל לי את החיים. הוא מאפשר לי לחיות.

קנאביס שאכלו חרקים

בחודש הראשון הכל עבד. מצאתי בית מרקחת עם מלאי וקניתי שני זנים שפחות או יותר עזרו. הגוף והנפש היו רגועים וללא כאבים. אבל היה לי מזל, המון המון מזל. לא היה לי מושג.

עברו שבועיים. החומר לא הספיק לי כי הוא חלש בהרבה ממה שרשום. הוא דליל. נראה שנאכל על ידי חרקים. לא רציתי להסתבך עם סוחרים עכשיו, כשאני חוקית, אז חברים עזרו לי, נתנו לי מספיק כדי לסגור את החודש.

קבצנים של בתי מרקחת

חודש שני. המרשם התחיל לפני שבוע ועוד לא הצלחתי למצוא בית מרקחת עם מלאי. כואב לי והתפקוד שלי הולך יום יום לעזאזל, אני לא מצליחה לאכול, לישון, ודאי לא לעבוד וכל בוקר שעות של טלפונים לבתי המרקחת ואין. כל בוקר עשרות טלפונים לכל רחבי הארץ, חלקם הגדול לא עונים ואני שעות על הקו. חלקם מנתקים לי בפנים. חלקם אומרים בצער שפשוט אין. אנחנו, קבצנים של בתי המרקחת, מידפקים על הדלתות שעות על גבי שעות, יום אחרי יום, אולי למצוא נחמה.

מעשנים חומרי הדברה

פתאום מצאתי מקום עם מלאי אז רצתי לקנות, אבל אין שמות לזנים כי משרד הבריאות החליט למחוק את שמות הזנים כדי לעשות מקנאביס סירופ לשיעול ולכן אין לי שום דרך לדעת מה אני קונה. אולי זה מתאים, אולי לא, הרוקחים לא יודעים לייעץ כי אין שום אינדיקציה מה יש בתוך השקית.

אז קניתי מה שהיה. פתחתי את השקית ומה שמצאתי הדהים אותי. אני מעשנת 20 שנה מהירוק הלבנוני, החשיש המצרי ומהפכת ההידרו, ולו היו אומרים לי שהחומר הזה גדל פרא בהריסות של עזה הייתי מאמינה. אולי עדיף כבר לא לעשן אותו כי האפקט היחיד שיש לו הוא מחומרי ההדברה ומרגישים את זה. מרגישים כי קנאביס עוזר עם בחילות מספיק כדי לסתור השפעה של כימותרפיה, והקנאביס הזה עושה לי בחילה.

פונים אל השוק השחור

שולחים אותנו לשחק ברולטה עם הבריאות שלנו. רוב המטופלים משתמשים זה שנים באותם הזנים שנמצאו יעילים, אבל משרד הבריאות החליט. כך מצאתי את עצמי עם זן שלא מתאים לי ולא עוזר. אז כל האספקה החודשית שלי מיותרת. מה עושים עכשיו? בוכים.

איך אני חיה עכשיו חודש בלי תרופות? אני פונה לשוק השחור. אם יתפסו אותי קונה, יכולים לקחת לי את הרישיון. פחדתי אבל לא הייתה לי ברירה. ניסיתי שוב את מזלי וקניתי שני זנים רפואיים שגוגל אמר שאמורים לסייע, הדילר גם עשה לי הנחה כי יש לי רישיון. לצערי הם לא עזרו לכאבים.

הדילר = שר הבריאות

נכנסתי ללחץ נורא. הוצאתי החודש 2,000 ש"ח על קנאביס שאין לי מה לעשות בו, ומתברר שהיד עוד נטויה. למזלי הסוחר שהיה מודע לכך שאני מטופלת ברישיון הסכים להחליף לי בעוד כמה ימים כשיגיעו הזנים המתאימים וגם נתן לי עוד קצת מתנה, לבינתיים שלא אתקע. סוחר סמים אנונימי מתנהג אליי ביותר אנושיות ממשרד הבריאות.

רישיון להיכנס לסטרס

עוד חודש עבר. שוב ריצות לבית מרקחת כי הגיע ונגמר לי, שוב הימורים על זנים כי אף אחד לא מייעץ. חשבתי שהרישיון הזה יקל עליי את החיים, במקום זה הוא גורם לי לכל כך הרבה סטרס שאני כבר לא בטוחה שזה שווה את זה. אולי באמת עדיף לקחת סיכון, להתחבר לאיזה דילר שייתן לבדוק מה עובד, לקנות כמות בזול ולסיים את הסיפור הזה.

אני פוגשת אנשים שלא חידשו את הרישיונות שלהם בגלל הרפורמה, מעדיפים להיות עבריינים מלהתמודד עם הסטרס הזה. כבר אין לי כוח לחפש, לקוות, להמר שוב.

הטלגרם מציל את המצב

בכל פעם נותנים לנו משהו אחר. מחליפים תרופה כל חודש. וכל הסיפור הזה עושה אותי לא יציבה, כואב לי, אני לא מצליחה לאכול או לישון לילה רצוף, אני קמה מסיוטים ואני נופלת שוב לדיכאון. הרופאה הוסיפה לי תרופה לבינתיים ואני לא מצליחה לקום מהמיטה, אני ישנה כבר שבוע, ואומרים שקנאביס מוריד מוטיבציה.

בא לי להרוג מישהו, כואב לי נורא אבל אני לא מוכנה להתמכר למשככי כאבים. זה כמו הירואין, אז לא, אני מעדיפה לסבול. אני מנסה להיעזר בקבוצות של מטופלים, להבין מה עושים, אבל שום דבר לא ברור לאף אחד.
חבר הביא לי משלו, מהטלגרם, כבר כמה רגעים שכלום לא מציק לי, סוף סוף אין לי בחילה, סוף סוף אני רעבה. כל מה שהתרופה הזאת צריכה לעשות, הנה זה. הקלה.

הרפורמה שהרגה אותי

למה כל הארץ מוצפת בכזה חומר טוב ורק אנחנו מקבלים את הזבל הזה? סיפרתי לפסיכולוגית שמוסיפים שוב עוד תרופות, עוד ניסיונות לפצות על המצב הזה. העיניים שלה מתכווצות בצער. היא אמפתית, הרופאים אמפתים, הרוקחים, הציבור. רק משרד הבריאות לא.

הם מתוסכלים איתנו. הם אלה שרואים אותנו, שרואים מה זה עושה לנו, נפשית, בריאותית, אנשים כואבים, אפילו מתים.

הרפורמה הזאת הורגת אותנו, ואיך זה שלפניה היה מספיק לכולם וכל אחד קיבל את התרופה שלו בזמן ופתאום אין? החברות מגדלות את אותה כמות, אז מה קורה פה? יצוא קורה פה. הם קיבלו רישיונות גידול כדי לדאוג לנו ובמקום זה הם נותנים לנו שאריות כדי לעשות כסף בחו"ל. והממשלה נותנת להם.

מי יקשיב לזעקות?

אתם יכולים לתאר לעצמכם את סבא שלכם, כואב ומקיא ומותש? את הבן שלכם הקטן עובר מאות התקפי פרכוסים ביום ואין לכם איך לעזור? את בת הזוג שלכם מתעוררת כל לילה בבכי? אנחנו ההורים והסבים שלכם, הבנות שלכם, החיילים שחזרו מהקרב מלאים בכאב. ואנחנו חולים, כואבים, זועקים, מתחננים ומתים בדרך ואף אחד לא עוזר לנו. בבקשה תקשיבו. תעזרו לנו לעשות רעש, כי אנחנו חלשים וכואבים ואף אחד לא מסתכל לנו בעיניים. אף אחד לא מקשיב.