"חורשות את הלילה": סרט התיכון שגם אתם צריכים לראות

בסרט התיכון המסורתי המפה החברתית היא קבועה וקלה להבנה – יש חנונים שמקבלים ציונים טובים, יש ספורטאים מקובלים שמתעללים בהם ויוצאים עם נערות יפות, שבתורן נעזרות בחנונים כדי לקבל ציון עובר. בעשורים האחרונים כל העניין הזה התחיל להתערער, ובצדק, הרי מתבגרים הם לא מקשה אוניברסלית אחת – ולא בכל בתי הספר התלמידים מתחלקים בין ג'וקס, פריקים וממושקפים אומללים.

"חורשות את הלילה" לוקח את הרעיון הזה רחוק עוד יותר. מולי (ביני פלדשטיין, אחותו של ג'ונה היל), נשיאה הכיתה, תלמידה מצטיינת ופמיניסטית חסרת פשרות, נרגשת לסיים את הלימודים. היא וחברתה איימי (קייטלין דוור) העבירו את התיכון בספרייה ועכשיו העתיד נראה מבטיח וההווה מלא בפרצופים זחוחים ותחושת "קחו את זה, לוזרים". יום לפני טקס הסיום המיוחל מתחוורת לה האמת המרה – היא ממש לא היחידה בבית הספר שהתקבלה לקולג' טוב. המקובלים, הסטלנים, הספורטאים והטיפוסים המוזרים, כולם התקבלו לקולג' אייבי ליג או נחטפו לג'וב יוקרתי. אפשר לעשות גם וגם, הן היחידות שחשבו שצריך לבחור.

מתוך "חורשות את הלילה"

התגלית המטרידה שולחות את שתי החברות, שעבורן בילוי סוער הוא הסתננות לספריית הסטודנטים שפתוחה מסביב לשעון, למסע לילי בחיפוש אחר מסיבה. הן יודעות שמלך השכבה מארגן אחת היסטרית, והן יודעות גם שהסקייטרית שמולי דלוקה עליה תהיה שם, אבל אין להן את הכתובת. בדרך אל היעד יתקפו אותן שלל מכשולים – טיפוסים משונים, הורים לחוצים, סוללה הולכת ומתרוקנת בטלפון ואחת ג'יג'י (בילי לורד), הווירדית של השכבה, סוג של חד קרן נוצץ, היפראקטיבי ומסוכן. זה מצחיק לראות את החרשניות מנסות להמציא את עצמן מחדש כבלייניות, אבל הן לא שתי כבדות שלא יודעות כיף מהו. הן הרבה יותר קוליות מהחנון הקולנועי הרגיל, וגם לסרט ממש חשוב שנדע שהוא מגניב, עם פסקול של שירים מקפיצים שלא עוצר לרגע ומלא רפרנסים תרבותיים עדכניים לכאן ועכשיו (כאילו, של האמריקאים).

מגניב זה טוב. זה הופך את הסיפור הקטן והסטנדרטי למדי להרפתקה מלאה בתנופה ואפשרויות, למרות שכמו כל בילוי של תיכוניסטים מהפרברים, זה בעיקר שיטוט חסר כיוון ברחוב, מבוכה חברתית ואובר ת'ינקינג. מגניב זה גם לא מספיק, צריך גם רגש, אז מזל שיש כאן לא מעט גם מזה. אם חלקו הראשון של "חורשות את הלילה" הוא מין משחק קווסט עם פסקול כיפי, החלק השני כבר מרשה לעצמו להתמודד עם חוסר הביטחון, השתלטנות, הרצון להשיג ולהספיק הכל והצורך הנואש להשתייך ולהיות נאהבים, שהם בעצם המכנה המשותף האמיתי של בני נוער בכל תקופה ומקום. מולי ואיימי הן בחורות עם אידיאולגיה ועם תוכנית עבודה מסודרת, אבל הלב (או איברים אחרים) לא בוחר לפי אותם פרמטרים. כשנותנים לו לרוץ חופשי קורים דברים לא טיפוסיים. בין ההורמונים והפייאטים יש גם תשוקות מסוג שאיננו מיני – התשוקה להיות ולחיות אחרת, להגשים פנטזיה של אישיות או להמציא את עצמך מחדש, אחרת לגמרי אבל בלי לוותר על מה שכבר יש לך.

בסרט הביכורים שלה כבמאית, אוליביה וויילד לא נותנת לדמויות לנוח במקום. הן לא מפסיקות לזוז ממקום למקום, נחושות לתפוס הכל לפני שהכל נגמר, וכשהן כבר עוצרות קורים דברים בלתי נעימים. זה סרט אופטימי שעושה תחושה טובה ותמיד מנסה להצחיק, אבל יש גם סאבטקסט ששמור במיוחד למי שכבר סיימו להיות בני נוער. התיכון המצחיק והכמעט אידילי שבו לומדות שתי הבנות הוא חממה נוחה שבה כולם מצליחים, פחות או יותר, לגבש זהות מובחנת משלהם. בחיים האמיתיים דברים נראים אחרת, והסרט מצליח לרמוז לנו איזו נפילה על הפרצוף מצפה לכל דמות בעולם שבחוץ. אבל הוא גם מרגיע אותנו שבסוף כולם יהיו בסדר. אפילו יותר מבסדר.