חינאווי בפיתה היא הספוט המושלם לשבור את צום האוכל רחוב של הקורונה

אלוהים אדירים כמה שהתגעגעתי לאיזו פיתה ברחוב. לאורך חודשי הסגר דווקא אכלנו בסדר גמור (והפרחים לשליחים האמיצים של וולט), אבל החוויה המהותית ביותר של אוכל הרחוב נבצרה מאיתנו ממש עד לסבב ההקלות האחרון. לצעוד ברחוב החם בדרך אל האוכל, לתת לריח להוביל אותך אל הדוכן עמוס האנשים, להתיישב מול דלפק דביק ולהניח לטחינה לטפטף על המלתחה. בקיצור, יותר משהתגעגעתי לפיתה ברחוב, התגעגעתי לחוויה.

למרבה המזל, הרחוב שוב שופע פיתות, וטוב מזה, פיתות איכותיות. מאז שג'סמינו (3>) נכנסו לחיינו משחק הפיתות-על-האש של תל אביב שודרג, ואפשר למצוא הרבה יותר דוכנים מינימליסטיים שמטפלים בפיתה בדיוק ובעדינות הראויים לה. לאור המבחר הרחב, ההתלבטות הייתה רבה ומשקל ציפיות כבד הונח על הפיתה האומללה שתאלץ לשבור את צום הרחוב שנמשך פחות או יותר מאז שמסיכות היו רק בפורים.

ואז נזכרתי שעוד לא טעמתי את הפיתה החדשה-ישנה של חינאווי שנפתחה אי אז בסוף פברואר, רגע לפני הקורונה.

פרגית מושלמת בפיתה. הפיתה של חינאווי (צילום: שלומי יוסף)

אני אומר חדשה-ישנה, כי המקום אמנם חדש, אבל הפיתה לא. בשארה חינאווי, דור שלישי לקצבים, כבר מכר את הפיתה הזו בקצבייה הוותיקה שלו ביפת 180 במשך תקופה, עד שעומס הסועדים אילץ אותו לפתוח מקום חדש לא רחוק מיפו, בדיוק בין פלורנטין לשכונת נגה המתחדשת. בדיעבד, לבחור בפיתה הזו עבור חוויית האכילה ברחוב הייתה טעות – היא פשוט נקייה מדי. הבניין חדש וזוהר, העיצוב כהה ומתוחכם ואפילו לא היה תור מיוזע לעמוד בו, אלא מזגן. בחיי שבאותו הרגע שכחתי לחלוטין למה בכלל רציתי את החוויה הדוחה הזו. תנו לי פיתה על דלפק מרווח במזגן ושימו טחינה מלמעלה בבקשה.

בהעדר החוויה מסיחת הדעת, יכלתי להתמקד במה שחשוב – הפיתה, ויותר ממנה, בבשר. כיאה לקצב, ובהתאם לטרנד הפיתות הנוכחי, הבשר מככב גם כאן על רקע המינימליזם – כל פיתה מתמלאת בבצל ועגבניה שנצרבו על מנגל הגחלים (הנקי!) שמול הדלפק, ביחד עם כרוב לבן, טחינה, עמבה ופלפל חריף. אני רוצה לחשוב שאצלי פשוט שכחו לשים פלפל חריף, ולא מנעו אותו ממני בשל אשכנזיותי המתפרצת, אבל בכנות, אפילו לא שמתי לב שהוא חסר עד שהגעתי עמוק לתוך הפיתה פרגית (30 ש"ח שיפוד אחד, 45 לשניים).

קל מאוד להרוס פרגית טובה על מנגל, אבל בחינאווי כאמור מבינים בבשר, כך שהפרגית היתה נצלתה באופן מושלם, תובלה בעדינות והתפרקה בקלות בכל ביס. הפיתה עצמה הייתה דקה יותר מהנהוג בז'אנר ולכן לא יצרה ביסים חונקים, אבל גם הייתה טעימה בפני עצמה ויציבה באופן מרהיב. גם כשנגסתי בה בפראות ששמורה רק למי שלא אכל בחוץ כבר שלושה חודשים היא לא שיחררה טיפת טחינה אחת, לא על המכנסיים שלי ואפילו לא על הנייר שעטף אותה. זה נס, אני אומר לכם.

עראייס: מוצלח ומשתלם. חינאווי בפיתה (צילום: שלומי יוסף)

לצד הפיתה הוזמן גם עראייס מפיתה קטנה עם מעט בשר (9 ש"ח), אבל הו כמה שזו תוספת משתלמת. מעבר למחיר המינורי, תערובת הבשר של המיני-פיתה הייתה תענוג לכל חיך, וגם הפעם התיבול היה בן לוויה מכבד ולא נשפך על הבשר והפיתה כלאחר יד, כפי שנהוג בכמה דוכני עראייס במטרה להסתיר את איכות הבשר הנמוכה. כי כאן, כאמור, הבשר הוא המלך. ואני, שוטה כפר קטן ששהה בבידוד רחוק מהפיתה, הייתי חייב להזמין גם את הקבב (30 ש"ח, 45 למנה כפולה). אין מה להגיד, קבב הוא ללא ספק מעדן למלכים. שלושה קבבונים קטנים אך ממלאים ננגסו בקלות מפתיעה, התמוססו על הלשון ופיזרו טעם מצוין של חומרי גלם דומיננטיים. אני שונא את המילה נימוח, הבטחתי לעצמי שלא אשתמש בה באף ביקורת. אבל לעזאזל, זה מה שזה היה.

ורק בעיה אחת קטנה וקטנונית הייתה, אבל כזו שמשאירה ביס אחרון מפוספס. דחיסת הפיתה פשוט לא הצליחה להשאיר לי קמצוץ בשר לסיומה. חמישית הפיתה האחרונה הורכבה ברובה המוחלט מירקות בזיגוג טחינה. שלא תבינו לא נכון, זה היה טעים להפליא ועזר לי להבין לעומק כמה הפיתה עצמה היא הגיבור הלא מושר של המנה, אבל בכל זאת, הבשר מילא את הלמעלה ונטש את התחתית, ואני נשארתי עם רצון לביס אחרון בכיכובו של הסטאר. אולי זה בעצם התרגיל המבריק כאן, זה שגרם לי להזמין גם עראייס ומנה נוספת למרות שכבר הייתי שבע אחרי הפיתה הראשונה. מתברר שאחרי הכל, בכלל לא התגעגעתי לחוויה. זו היתה הפיתה. זו תמיד היתה הפיתה.

הפיתה של חינאווי, אליפלט 26, ראשון-חמישי 11:00 – 22:00, שבת 12:00 – 22:00