הגברים בוכים גם ביום: טונה מאתגר את הגבריות הישראלית הישנה

כשסצנת ההיפ-הופ הישראלי החלה להתעורר בסוף שנות התשעים בואכה תחילת האלפיים, כמות הראפריות היתה מזערית. אמ.סי שירי מתהילת "לזוז" ושורטי היו פחות או יותר השתיים היחידות שזכו למעט הכרה ציבורית בתוך זירה עמוסה בגברים, ובתפיסה גברית מאוד. זה הרי היה המסר שקיבלנו מארה"ב – שהיפ הופ הוא מקצוע גברי – וזה מה שניסינו "לתרגם". הגל הנוכחי של ההיפ-הופ הישראלי אמנם שונה בתכלית – יש הרבה יותר נשים שעושות ראפ, וגם עושות את זה מעולה – אך עדיין, הרוב המוחץ הוא גברי. באופן טבעי, כנראה.

>> בועה של קיום משותף וקפה למצוא בו שקט. העיר שלי מאיה קוסובר

שני הראפרים הבולטים של התקופה הנוכחית – רביד פלוטניק וטונה – מציגים היפ-הופ מעט שונה, דמות טיפה אחרת של ראפר. אין כמעט "שירים על המצב" (לפחות לא בהגדרה), המיזוגניה נעלמה לחלוטין מטקסטים ופלוטניק את טונה הגדירו את הז'אנר כהיפ-הופ אישי – אוטוביוגרפי, חשוף, כזה שמתאר את חייהם ואת מה שהם מרגישים. פלוטניק הצליח להגיע לשיאי כנות עם שירים חשופים כמו "בדיוק כמו שאני" ו-"הריני", אבל עוד לפני כן היה להיט "כל הזמן הזה" – שיר שמתעמת בקול נשי עם הצדדים השליליים שלו, בקול רם, ובמה שהפך להיות שיר השנה.

אבל הסיפור הגדול באמת, לפחות בעיניי, הוא של טונה. זה סיפור של ראפר שלכאורה, על הנייר, מייצג גבריות מובהקת – בחור גבוה וחתיך עם קול בס שמהווה את סימן ההיכר שלו עוד מימי "השבט", ואדם שיודע להתעלות באגפי הפלואו – מעלה שתמיד הקנתה לך נקודות בסצנת ההיפ-הופ (ע"ע נמרוד "ביגידיביגידיביגידי" רשף). אבל כשנכנסים למילים של טונה, בתהליך ששיאו הגיע בצמד האלבומים החדשים "רובים ותלתלים" ו"ראפ מטורף", מגלים משהו אחר.

קחו לדוגמא את השיר שאיתו טונה פרץ לתודעה הישראלית. "גם זה יעבור", שיצא לפני עשר שנים (אוי, הזקנה שלנו), מתאר שיחה בין שני גברים, כשהדובר מנחם את השני על מכאובי הפרידה. משפט הפתיחה האייקוני לא משאיר מקום לספק: "מצאו תקופה לשבור לך ת'לב, הא?/ והעולם, כאילו כלום, מסתובב הא?". שיר ניחומים קלאסי, שמתאר מצב צבירה שכמעט ולא ראינו מזמרים, בטח לא בתרבות הישראלית הקלאסית. כן, יש אינספור שירים על גברים שבורי לב שרק רוצים שהיא תחזור הביתה, אבל שיח כזה בין חברים? אולי תמצאו רק בעולמות המוזיקה הים תיכונית.

בכל אלבום הבכורה ההוא, שנקרא על שם הלהיט הגדול, יש אזכורים למורכבות שלו סביב שאלת גבריות בהיפהופ. "למרות שאני גבר, לא תמיד אני חזק" הוא שר ב"שניצלים", וב"עולם משוגע" הוא מספר על "געגוע שתקוע בלי תאריך תפוגה". גם ב"מרפקים" – אחד משירי המחאה היותר טובים שנכתבו כאן – הדמות המתוארת היא בעיקר מישהו שזנח את עצמו לטובת ההתמודדות והמרפקים שצריך לגדל מול העולם שבחוץ. "בשביל לזוז קדימה, אתה תמיד משאיר סימן כחול". כי בישראל הגברית, זה ג'ונגל בחוץ.

זה היה רגע הפריצה של טונה לאוויר העולם – אחרי "השבט" שהתפרקה, וההרכב "טונהמן ג'ונס" שהיה הבטחה גדולה, אבל נגנז בעננה. כאשר לבסוף יצא לעולם כראפר סולו, זו הבשורה שהוא הביא. אם עד אז ראפרים הציגו את עצמם כ"סופר גיבורים", אנשים שלא חווים משברים אלא תמיד "מספר אחת על המיקרופון" ו"אני יכול להחזיר גם חזיר בתשובה", הוא היה האנטי-גיבור. מאסטרים, דומיננטיים, אלופים בכל דבר – זה הפוך מטונה, שתמיד הרשה לעצמו להראות גם צדדים פחות חזקים שלו.

שיא המורכבות הזו, כאמור, הגיע בצמד האלבומים החדש ובאופן ספציפי, בשיר שמסתמן כבולט מביניהם – "היה מדבר". הרקע לשיר הזה ברור – הרגע האנושי (שזכיתי לחוות בלייב) המרהיב של טונה, אשר בכה מול הקהל בהופעה הראשונה לסיבוב הלייב פארק עם רביד, במהלך השיר "יום חדש" – דווקא לא שיר שלו, אלא של חברו. המסע של טונה, שעבר אינספור מכשולים בדרך, הגיע לניצחון מוחלט מול קהל של אלפים. הסיבוב המטורף של רביד וטונה (שש הופעות, כולן סולד אאוט) הוא מוטיב חוזר בשני האלבומים החדשים – אבל זה כנראה השיר הכי חשוב שנכתב על הרגע הזה. ובו, טונה פותח לראשונה את הבכי. וכמה נדיר לשמוע גבר שמדבר בגלוי על דמעות.

גם בעולם של היום, שבו לכאורה יש מקום לגבריות מסוג אחר, בכי הוא טאבו. גברים שמוחים דמעה או מתפרקים זוכים בדרך כלל לבוז, לא להערכה – אפרופו הגבריות הצבאית שממנה אנחנו באים. בכי נתפס כחולשה ולא כחוזק, במציאות שבה אתה חייב להיות קשוח עד אימה – אם אתה רוצה לשרוד (מה שבוודאי נכון אחרי 7.10). אבל המסקנה של טונה ב"היה מדבר" היא אחרת: דמעות הן לא חולשה. הן חלק מלהיות בן אדם, חלק מלהיות אנושי. "תבכי מפל", הוא מצטט מ"ככה זה" שעשה עם נינט, "תבכה אם אתה גבר". וזה הסיפור כולו.

לא סתם טונה בחר לבצע אותו דווקא בשידור גמר ליגת האלופות בכדורגל, שנייה לפני שהמשחק מתחיל. זו הצהרה – זה המקום שבו טונה נפגש עם הגבריות, ומנסה לשדר לה מסר. שכאב ודמעות (אפרופו אלבום אחר של ראפר ישראלי) הם חלק מהחיים. והעמדת הפנים שזה לא קורה לנו, כי "גברים לא בוכים", היא מביכה. קושי, והיכולת להודות בו, הוא מעלה, לא חיסרון. הוא הזדמנות להתחיל תיקון מבלי לטאטא דברים מתחת לשטיח. אם פלד שר ש"לבד בחושך בכיתי", טונה מוציא את זה לאוויר העולם. מתחת לזרקורים, מול 6,000 איש, בהופעה הגדולה של קיץ 2024.

זאת הבשורה החדשה שטונה מביא איתו – ובאופן מעניין, היא לא מביאה לו פחות קהל. אם כבר, להיפך. "גם זה יעבור" ו"סחרחורת", שני השירים המורכבים מאוד, הם גם השירים הכי אהובים בהופעות. כשטונה יצא מחליפת הברזל של "הראפר הקשוח", והרשה לעצמו להיות כן ופתוח – הוא רק קיבל הרבה יותר אהבה מהקהל הרחב – גם אם טהרני היפ הופ מסוימים חושבים שקשיחות היא הדרך היחידה. ואולי זה מסמל משהו גם לגבי שאר העולם – שהגבריות הישנה, שהחביאה ודיכאה רגשות, היא קצת פאסה. ולגבריות מורכבת, כזו שמכירה בחולשות ולא מנסה להסתיר אותן, יש מקום בעולם. אז תבכו, אם אתם גברים. לכו תדעו? אולי בסוף ייצא מזה שיר שיסחוף מדינה שלמה. כי אם לא נבכה, כדברי טונה, "אנחנו סכנה".