אסור לפספס – "טוני ארדמן" הוא סרט שקשה לא להתאהב בו
עם סצינות מטורללות, טעונות מבחינה סמלית ומלאות אנושיות, המועמד הגרמני בקטגוריית האוסקר לסרט הזר מראה את ההבדל בין קלישאה ליצירה חד פעמית
הגרעין העלילתי של "טוני ארדמן", המועמד הגרמני בקטגוריית האוסקר לסרט בשפה זרה, עשוי להישמע כבסיס טיפוסי לקומדיה הוליוודית מופרכת. אבל ההבדל בין קלישאה ליצירה חד פעמית הוא לעתים קרובות בפרטים, והניואנסים בסרט הזה נארגים למורכבות אנושית יוצאת דופן. כל תו מדויק, ועם זאת התזמור הרגשי הייחודי שלו נדמה טבעי ולא מחושב, גם בשל סגנונו הפשוט והישיר. נואש ומצחיק לסירוגין, מביך ומשחרר בו זמנית – הדיוקן הזה של יחסים בין אב לבתו מרגש באופנים לא צפויים.
ווינפריד קונרדי (פטר סימונישק) לוכד את בתו הקרייריסטית אינס (סנדרה הולר) ברגע של העמדת פנים, ומתרשם שלא הכל בסדר. כמה ימים אחרי כן הוא נוסע לבקר אותה בבוקרשט, שם היא עובדת כיועצת של תאגיד. אינס הלחוצה נאבקת להוכיח את נחיצותה במערכת הגברית, ואין לה זמן לאורח הלא קרוא. אבל ווינפריד – בדחן אובססיבי המצויד בסט של שיניים עקומות שהוא שולף מהכיס ודוחף לפה כשנוחתת עליו ה רוח – אינו מרים ידיים וצץ במקומות שאותם היא פוקדת, מעמיד פנים שהוא מישהו אחר. אינס נענית למשחק, ובין השניים מתפתחת דינמיקה חמקמקה ועתירת רבדים שלא מפסיקה להפתיע. קולגות ומכרים הופכים אף הם לחלק מהמשחק שהולך ותופס גוונים אבסורדיים.
זה מגיע לשיא במסיבת יום הולדתה של אינס, שבה מה שנראה כהתחלה של התמוטטות עצבים מתפתח לסאטירה חריפה על תרבות התאגידים, בלי שהסרט יאבד את מבטו החומל. זאת סצנה מטורללת לגמרי (קשה להאמין שתגיע לרימייק ללא שינויים בולטים), אך מארן אדה, שזה סרטה השלישי, הופכת אותה לאותנטית מבחינה אנושית, טעונה מבחינה סמלית (יש בה מן החזרה לשורשים הראשוניים של האנושות), מלאת כאב, נוגעת ללב ומצחיקה. הולר וסימונישק נפלאים עד מאוד, וגם כל שאר השחקנים סביבם. כן, זה סרט ארוך, אבל לא תרגישו איך הזמן חולף.
סרט על:אבא מזדקן מתעקש להכניס הומור לחייה של בתו הקרייריסטית.
ללכת?כן! סרט פשוט ומורכב (ומטורלל על כל הראש) שקשה לא להתאהב בו.