העיר המעורערת: זאת תל אביב וככה אנחנו אוהבים אותה
הלב של תל אביב עשוי ממאות מקומות שהפכו לחלק מזהותה. העיר תצטרך להמציא את עצמה מחדש כדי שהלב הזה לא יישבר. למרבה המזל, להמציא את עצמה מחדש זה מה שהיא הכי אוהבת. כמה מילים על גיליון מיוחד מאוד
1. חזרנו? התעוררנו? יצאנו מזה? איש אינו יודע לענות על השאלות האלה. חוסר ודאות הוא מצב שנפש האדם מתקשה להשלים איתו ולהסתגל אליו, ואם זה נכון לכל אדם זה בוודאי נכון לעיר שלמה. העיר צריכה לתכנן קדימה, לדעת מאיפה היא באה ואנה היא הולכת, מתי תהיה המסיבה הבאה, איפה התערוכה שכולם מדברים עליה, היכן נפתח המקום שכדאי לאכול בו ומה יהיה עם התחבורה, עם בתי הספר, עם העסקים, עם הכל. לעזאזל עם הכל.
2. השבועות הארוכים שבהם העיר הייתה סגורה הבהירו באופן חד וכואב מהי תל אביב במהותה המזוקקת: העיר היא סך כל המקומות והתרבות והאנשים שמזרימים את הדופק בעורקיה ותו לא. הם אלה שמתחזקים את הרעיון השברירי של התל אביביות, את כל מה שהופך אותה לאטרקציה אורבנית בינלאומית ולעיר שכדאי לחיות בה. בלעדיהם אין תל אביב בכלל.
3. בימים הראשונים לשובם של המסעדות והברים אפשר היה לגעת בתאווה של העיר לחיים, ממש לחוש אותה בכל הגוף ובכל הרחובות, מין זרם תת-קרקעי ותת-קולי שממזמז את האוויר וטוען אותו בחשמל. הקאמבק שהתפרץ עם ההקלות היה בלתי נשלט. חודשיים של בידוד, קיפאון ואיפוק התמוססו תוך שעות. העיר רצתה לשכוח את הקורונה, למחוק אותה כלא הייתה. זה לא יקרה.
4. לא שסתם התגעגענו לזה. בלי האנרגיה הזאת תל אביב היא לא תל אביב. וזאת בעיה. כי אנחנו כבר לא בפברואר 2020 והמציאות שבה שבה התלבטנו לאיזו מסיבת פורים ללכת והאם לטוס בפסח לברלין או לרדת לסיני – איננה. היא לא תשוב כל כך מהר. הלילות הפרועים במועדונים לא יחזרו כל כך מהר, גם לא הצהלות בבלומפילד, לא התשואות בפארק הירקון ולא התרועות בהיכל התרבות.
5. חזרנו לעיר אחרת. מעורערת. ברחובות הראשיים כבר תלויים שלטי "להשכרה" על חנויות רבות. המסעדות ובתי הקפה קיבלו את הקהל האוהב שלהן בחזרה והוא קיבל אותן, אבל ההכנסות לא חזרו לרמות טרום-קורונה. החנויות שוממות ברובן. עשרות אלפי צעירים מובטלים חושבים פעמיים על כל שקל שנמלט מכיסם. חלקם יאלצו אולי לעזוב את העיר בחודשים הקרובים. גם בלעדיהם תל אביב לא תהיה תל אביב.
6. אבל רגע. למה לבאס. הרי חזרנו. העיר שוב חיה ובועטת. זה רק המשבר הכלכלי-חברתי שמרחף מעל העיר, יחד עם מערכת פוליטית מופקרת שיצאה מדעתה ובגדה בבוחריה, שמציירים תמונה קודרת המבשרת כנראה תקופת שפל לא פשוטה, שונה מאוד מכל מה שהכרנו. אה. אז בגלל זה לבאס.
7. אמרנו עוד בתחילתו של המשבר, רגע לפני הסגר הגדול, שתל אביב מתעלה על עצמה בזמנים כאלה. צדקנו, כרגיל. התל אביבים היו יצירתיים (מי אמר משחק דואר פיראטי בפלורנטין ולא קיבל), חדורי שליחות (בואו נציל את כל החקלאים בארץ!) וסולידריים באופן מרגש ונטול ציניות לעסקים ולאנשים שעושים את העיר (מאות אלפי שקלים בהדסטארט מוכיחים את זה). השאלה היא מה עכשיו. מה לעזאזל עכשיו.
8. לב. עכשיו צריך לב. והלב של תל אביב, כמו בשער הגיליון הזה, עשוי ממאות מקומות, מוסדות, לוקיישנים ובתי עסק שהפכו לחלק מזהות תושביה. תל אביב תצטרך להתעלות שוב ולהמציא את עצמה מחדש כדי שהלב הזה לא יישבר. להמציא את עצמה מחדש זה מה שהיא הכי אוהבת.
9. ימי הקורונה שלחו את מערכת טיים אאוט הביתה. בזמן החל"ת פתחנו את הפלטפורמות הדיגיטליות שלנו לטובת מאבקי ההישרדות בתחומי התרבות ותרבות הפנאי, כדי לתת להם קול ורוח גבית ולסייע להם לסייע לנו לעבור את זה. יותר מכך, זה הזכיר לנו בשביל מה בכלל התכנסנו כאן בעיר הזאת, במערכת העיתונאית הזאת, בישיבות הזום המטופשת הזאת שערכנו כל בוקר. בגלל הלב.
10. היצירתיות שבוערת בעיר הזאת, עיר שבה גם בעלי קיוסקים הם אנשי קריאייטיב, היא מה שיציל אותה. המציאות החדשה תייצר פתרונות חדשים ומתוכם תצמח עיר חדשה. האנשים שהביאו לכם בזמן הקורונה את פסטיבל הדוקו-זום של קפה שפירא, את פסטיבל האינדי-זום של רדיו הקצה, את תיאטרון הילדים אונליין של אורנה פורת או את ה-VOD של סינמטק תל אביב, ימשיכו להמציא את תל אביב ואנחנו נהיה שם כדי לתמוך בהם. זה הדיל.
11. הגיליון הזה הוא שיר אהבה שנכתב בחודשיים של געגועים קשים לעיר שהייתה כאן עד לפני רגע. תעברו על הרשימה ונסו לדמיין את העיר בלעדיה או בלי מקומות אהובים אחרים שבטח החמצנו. כואב? ברור. אהבה זה כואב.
12. המשימה של טיים אאוט תמיד הייתה לסמן ולאצור את הדברים הכי טובים שיש לעיר להציע ולכפכף בהנאה בכל מה שלא. המשימה הזאת לא השתנתה אבל הופכת עכשיו מורכבת מתמיד, עם אלפי בתי עסק שתלויים על בלימה ועשרות אלפי תושבים שמתעוררים לחוסר ודאות מוחלט. המצב אינו מגניב, אבל אם יש ודאות אחת הרי היא שעוד מעט יהיה מגניב שוב, כי זה מה שהעיר הזאת יודעת לעשות כבר יותר משלושים שנה. זאת תל אביב, לעזאזל. וככה אנחנו אוהבים אותה.