"מגרד לי בפופיק", האלבום החדש של טל פרידמן, הוא בקושי אלבום. אבל באופן מוזר, דווקא עם שירים על קנייה של שואב שוטף וגרסה מחורעת בסיסמאות מלחמה של רמשטיין - הוא תופס בדיוק מלחיץ את התקופה המוזרה שאנחנו חיים בה // ביקורת אלבום
טל פרידמן הוא ללא ספק אחת הדמויות הכי מסקרנות בתרבות העברית המתחדשת. בגיל 62 הוא באמת עשה הכל – היה ב"ארץ נהדרת", בראש ובראשונה, אך גם שיחק בסרטים, עשה סטנדאפ, הגיש והצחיק בטלוויזיה, הציג חיקויים ודמויות מקוריות, שידר תכניות ברדיו, הנחה של אולפן ליגת האלופות (שנה אחרי מותו של חברו הקרוב, מודי בר-און ז"ל), ואפילו שיחק כדורגל בעצמו לתקופה קצרה מאוד. ובשנים האחרונות הוא מחטט באופק חדש ושמו מוזיקה.
>>מה הולך בבית רומנו? שניים מצוות המייסדים של "התדר" עוזבים
פרידמן תמיד היה חובב גדול של רוק כבד ומטאל, ולפני עשרים שנה (ב-2006) הוא החליט גם לעבור לתחום התכל'ס. הוא הקים להקה, ניגן איתה בכל הארץ ואפילו הקליט אלבום עם ההרכב שנקרא "החתולים השמנים". מאז פרידמן הספיק להחליף לא מעט נגנים והרכבים, עד שהגיע האלבום השני שלו, שיצא לפני ארבע שנים בשם "רשרוש הצלופן". ועכשיו, מגיע אלבום שלישי – ומסקרן במיוחד.
האמת היא שלקרוא ליצירה הזו "אלבום" זו קצת הפרזה. "מגרד לי בפופיק", שיצא השבוע, הוא משהו שקרוב יותר ל-EP – יש בו רק שבעה שירים, והוא בעיקר תיעוד של הופעה ספונטנית שקיים במסגרת הפודקאסט שהוא מקליט בימים אלה, "מסיבת הפתעה", יחד עם הקומיקאי הצעיר והמוכשר מתן חלק, תחת "בית הפודיום". רוב השירים היו ברוח הפודקאסט – אסוציאטיביים, מאוד מאוד מצחיקים, ובעיקר סוריאליסטיים. שירים קטנים על סיטואציות קטנות בחיים – מקנייה של שואב שוטף ועד תקרית מביכה עם מלצר.
בכך הוא שונה מאוד, גם באווירה וגם בתוכן מאלבומו הקודם. "רשרוש צלופין" היה יצירה שלמה יותר – הוא נוצר ב-2022, והיה יצירה די מהורהרת, שבעיקר הרגישה כמו יצירת רוק מתקדם משנות השבעים. משהו מורכב, פתלתל, עם הרבה סתירות פנימיות ותהפוכות בתוך השירים. באלבום ההוא היו שירים נוגים כמו "בוקר עלה וזה נפלא" (ספוילר: זה לא כל כך נפלא), "אף פעם לא חושבים על זה" שעוסק בבגרות וילדות, וגם השיר "איציק סעידיאן 3999" – שיר כואב שהוקדש לפעיל החברתי, שסבל מפוסט טראומה בעקבות מבצע "צוק איתן" והצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון. בקיצור, כבד. מאוד כבד, בוודאי ביחס לטל פרידמן.
"מגרד לי בפופיק", כשמו כן הוא, מגיע באווירה אחרת – הוא מצחיק הרבה יותר, קצבי הרבה יותר, ובכלל מרגיש כמו מסיבה אחת גדולה באורך קצר של 20 דקות ו-29 שניות. יש בו משהו שמאוד מתכתב עם הספונטניות והדינמיקה של פרידמן עם מתן חלק – הומור אבסורדי, קיצוני לעתים, שלא מפחד להיות גס ובעיקר להיות אמיתי עד העצם. כל כך אמיתי, שמתחת לפאנצ'ים ולהומור מתחבאת אמת עמוקה יותר. לא בטוח שפרידמן התכוון לזה, אבל בעיניי, באופן לא מודע, הוא ייצר אלבום פוסט מלחמה חשוב.
באופן טבעי, כשאנחנו מדברים בשנה האחרונה על "פוסט מלחמה", אנחנו מייחסים אותו ל-7.10. אבל לדעתי האלבום הזה מתייחס הרבה יותר למלחמות הקרובות שחווינו – שני הסבבים הגדולים והמתישים מול איראן. שני אירועים שהבהירו לנו שהמציאות הכאוטית סביבנו כדי להישאר, לפחות עד שנעשה משהו בנידון. ופרידמן בהחלט מתייחס למציאות הזאת. ב"שואב שוטף" הוא שר: "כשאני לבד/ בית בלי ממ"ד/ טילים שמתפצלים/ נופלים מתפוצצים/ זוכר ימים שפויים/ לפני 2020/ כולם במסגרות/ אפשר היה לחיות". ב"ירקות הגולן" הוא מבצע קאבר די אידיוטי ל"Hurricane" של עדן גולן, מעין המנון דכאוני פוסט 7.10 שאיכשהו ייצג אותנו באירוויזיון. השוס מגיע עם "יחד ננצח", גרסה משלו לשיר של להקת "ראמשטיין" הגרמנית – שיר מטאל כסאחיסטי, כיאה לז'אנר – בו פרידמן פשוט מדקלם את כל המסרים שנאמרו לנו בתקופה הכאוטית, ובסיום עוד צרח: "איזה כיף לצעוק סיסמאות של מלחמה / זה כמו ללקק את הקקה מהמדרכה".
פעם טל פרידמן אמר בראיון שמהדמויות הטובות באמת שלו אפשר לצחוק, אבל גם קצת לבכות. וזה מה שקורה גם באלבום הזה – הוא טוטאלי לחלוטין עם הרגש. הוא מאוד מצחיק, לפעמים עד כדי דביליות, אבל בתוכו מתחבאות העוקץ והטראומה והפחדים שהשנים האחרונות השאירו על כולנו, וגם עליו. זה לא הדגל שהאלבום נושא איתו – בסופו של דבר, הטון השולט הוא ההומור הפרוע והאופייני כל כך של פרידמן – אבל אי אפשר להתעלם גם מהעצב החבוי. ואולי זה גם מה שהופך את הבדיחות לטובות יותר אחר כך.
אם יום אחד, בעוד שלושים או ארבעים שנה, נרצה לראות איך היו החיים שלנו ב-2026 – ייתכן מאוד שנחזור דווקא ליצירה הקטנה והלא חשובה הזו. כי היא תיעדה אותנו במערומינו (לפעמים פיזית) – את החיים הקטנים, את הפחדים, את השטויות, ואת הרצון לצחוק למרות הכל. "מסיבת הפתעה" היה המפלט של לא מעט אנשים בזמן הטילים, והתוצר שיצא ישירות ממנו יזכיר לעד את האנשים המורכבים שהיינו, בתוך סיטואציה בלתי אפשרית. "מגרד לי בפופיק" נגמר עם ביצוע חי ל"שכונה" – השיר הכי מסיבתי וכיפי שהיה ב"רשרוש הצלופן". השיר גם הפך לפתיח של "מסיבת הפתעה", אז זו סגירת מעגל מושלמת. אבל הוא בעיקר המחיש כבר אז את תחושת הכאוס שהיתה סביב פרידמן. בתוך הבלגן הזה, במידה רבה, אנחנו חיים עד היום. ופרידמן המחיש במיני אלבום הזה את התפקיד של קומדיה – להאיר את הכאוס שסביבנו, אבל להפוך אותו לקצת יותר שפוי והגיוני.
להאזנה ל"מגרד לי בפופיק"