פספסנו: יגאל שילון ז"ל היה הרבה יותר ממלך המתיחות של ערוץ 2
יגאל שילון פיצח את האטום הבידורי של ערוץ 2 בראשית ימיו: טלוויזיה של העם, למען העם ובכיכובו של העם. הוא הבין את נקודות החיבור של הצופים למסך יותר טוב מכל אחד בטלוויזיה המסחרית לפניו, ויצר פורמטים מקוריים ומבריקים שלפעמים הקדימו את זמנם. וככה צריך לזכור אותו
יגאל שילון הלך לעולמו בגיל 78, אמרו הכותרות. הוא היה כמובן ממלכי הרייטינג הראשונים של ערוץ 2 בשנות התשעים, עם הלהיט העממי "פספוסים", תוכנית המתיחות והבלופרז שכבשה את הפריים טיים של רשת, כשלצדו אלי יצפאן בתחילת דרכו. גם את כל זה אמרו הכותרות. אבל האמת היא שיגאל שילון היה הרבה יותר ממלך המתיחות של ישראל.
>> זה היה הלילה שבו העולם הלך לעזאזל. והטלוויזיה הייתה בסדר
>> יהודי טוב: סוף סוף יש סיבת קיום לסדרת הדוקו של גורי אלפי
הסיפור של יגאל שילון היה סיפור שיוצרים ותיקים ומוכשרים רבים מכירים. זה הסיפור שקורה ליוצרים כשהדבר הגדול הראשון שהם עושים בעולם האמיתי נורא נורא מצליח. והדבר הגדול הראשון שיגאל שילון עשה הוא הסרט "חייך אכלת אותה" בכיכובו של יהודה ברקן (1980), אחד הסרטים הישראלים המצליחים ביותר קופתית בכל הזמנים. מאותו רגע הלך ונבנה לו כלוב מקצועי של זהב.
במהלך שנות ה-80' הוא ביים וייצר סרטי מתיחות נוספים בשרשרת, בתחילת הניינטיז הגיעה הפינה הפופולרית "פספוסים" בתוכנית האירוח של גבי גזית, שהובילה את הדרך לתוכנית "פספוסים פלוס" שהפכה אחר כך ל"מועדים לשמחה" בערוץ 1 הישן והרע, ומשם עברה לערוץ 2 עם הקמתו וחזרה למותג "פספוסים", ומשם במשך 15 שנה הצחיקה את הציבור הישראלי כל הדרך אל הבנק (של שילון). במקביל הוא הפך גם לאחד מבמאי הפרסומות המצליחים והמבוקשים בישראל ("הקרב על המילקי" הוא המאסטרפיס העל-זמני שלו). הכל היה זהב.
הפספוס הגדול שלנו, ובעיקר של תעשיית הטלוויזיה של אותם ימים, היה שלא הבנו ששילון הוא לא סתם מתחן מבריק עם תחביב צדדי של חידות לשוניות, אלא סוג של גאון טלוויזיוני. הפספוס היה שכל הגאונות הזאת התנקזה אל המקום המוגבל שהקצתה לו תעשיית הבידור המקומית. שלא תהיה טעות: שילון נהנה מהמתיחות הנאה עזה, ילד שובב נצחי שבוודאות היה שמח לחזור לתיכון עם חבריו הפוחזים לספסל הלימודים – דודו טופז ומני פאר – ולהמשיך לעשות שטויות לנצח. הוא בוודאי לא סבל מהנישה המצומצמת שבתוכה מצא את עצמו ולא טיפח תסכולים של גאון מבוזבז. אבל התשוקה שלו הייתה המצלמה ומה שהיא מאפשרת. טלוויזיה. קולנוע.
יגאל שילון הצליח לפצח את האטום של הנוסחה הבידורית האולטימטיבית שהגדירה את ערוץ 2: כל המדינה מוזמנת, כולם יכולים להשתתף, מסביב יש שואו גדול ומלא סלבז ופרסים גדולים, ההומור עממי עם טאץ' של רשעות וקוסמטיקה של רוח טובה, צוחקים בהחלט עליך אבל גם לגמרי איתך. פיל-גוד לכולם. "פספוסים" הייתה מעטפת שחיברה בין מספר פורמטים בידוריים מצליחים בארה"ב ("Funniest Home Videos" ו"Candid Camera") ותפרה אותם יחדיו בתרגום לישראלית מושלמת, והיה לה תפקיד מרכזי ביצירת ה-DNA של ערוץ 2 כטלוויזיה של העם, למען העם ובכיכובו של העם.
את הפוטנציאל הטלוויזיוני העצום של שילון אפשר היה לפגוש בניסיון הכמעט בודד שלו לפרוץ את גבולות כלוב הזהב של של "פספוסים". ב-2003 הוא הבריק עם "המופע של סטיב", פורמט ריאליטי פורץ דרך שהקדים את זמנו וצריך לנסות מתישהו שוב, ובמרכזו אדם מן הישוב בשם סטיב פרנקל, והפקה שלמה שנועדה לגרום לו להאמין שנבחר לככב בטלנובלה מצליחה. ההשראה הייתה כמובן "המופע של טרומן", הרייטינג היה גבוה, אבל הביצוע ספג ביקורות קשות ממבקרי אותם ימים והזכיינית רשת, חסרת תעוזה כתמיד, לא נתנה עוד צ'אנס ליצירה הבאמת מקורית הזאת.
שילון הבין את החיבור של הצופים לטלוויזיה כמו מעטים לפניו, ועוד ניסה בעשור שעבר להמשיך ולחדש עם פורמטים מקוריים ("נראה אותך", "אמבוש", "תראו מי שואל"), אבל הטלוויזיה המסחרית הפכה להיות מקום שחוששים להמר בו על מקוריות וחוששים עוד יותר לאפשר לטאלנטים לחרוג מהנישה שלהם. האיש עם החיוך התמידי והסיגר התמידי שתקוע בו פינה את מקומו בפריים טיים בלי טנטרומים, אבל אווירת הפיל-גוד עזבה את המסך יחד איתו. פספסנו.