יד שנייה: איך השתנו האתרים החשובים בתל אביב לאורך השנים?

גן העצמאות, בית ליסין, כיכר המדינה, גימנסיה הרצליה, בית הכנסת מושב זקנים ובית סוקולוב. פרויקט מצולם מיוחד, חלק ג'

1 בינואר 2018

גן העצמאות

 

גן העצמאות (צילום מקור: משה מילנר)
גן העצמאות (צילום מקור: משה מילנר)

מרץ 1973. הגן שנמתח מפינת רחוב הירקון ושדרות נורדאו ועד לכיכר אתרים, עומד על רכס הרי הכורכר השוכנים מעל חוף הים של צפון תל אביב. עיצב אותו אדריכל הנוף אברהם קרוון, אז אדריכל הגנים של העירייה, והוא נפתח רשמית ב-1952, כגן הגדול ביותר בעיר. בשל קרבתו לים ותנאי מזג האוויר הקשים נשתלו בו צמחי הבר של החוף – נר הלילה, הרדוף הנחלים, חבצלת החוף, הלוטוס המכסיף וגם המלוח, ששיחיו הקיפו את מדשאות הגן. עם השנים הגן הוזנח, השיחים גבהו, התפשטו ומצרו סבך שהקנה לו מראה של ג'ונגל פראי. בשנות ה-70 הפך הסבך למקום מסתור מושלם להומוסקסואלים לחפש ולממש בו תשוקות שנתפסו בחברה כאסורות ("קרוזינג"), והיה אולי למקום היחיד בעיר שבו הומואים היו משוחררים באמת, וכשמו, סימל את עצמאותם שלהם. ב-1972 נבנה במרכז הגן "שער השלום" – פסל מסיבי מאבן מקומית, שעם השנים כוסה גם הוא בשיחים, ושימש כשירותים ציבוריים מאולתרים ומוקד לעסקאות סמים.

מרץ 2017. עשור לשיפוץ הגן על ידי אדריכל הנוף והשקתו מחדש, הגן שוב פורח. סבכי השיחים הורדו, ושבילי הגן המעוגלים המקיפים את המדשאות נחשפו. הורדת השיחים חשפה את מקומות המסתור בגן ומחקה כמעט לחלוטין את אותה "קרוזינג" של הקהילה הגאה, שכבר לא נדרשת להסתתר. מיקומו היוקרתי בצפון העיר איפשר לגן המחודש, הנקי והיפה למשוך אליו את תושבי האזור, וכיום הוא מלא כמעט בכל שעות היום. בשעות הבוקר המוקדמות שורצות בו קבוצות TRX שמתאמנות על הדשא וספורטאים שחוזירם מריצה לאורך הטיילת, בצהריים משפחות צעירות עם עגלות מטיילות בין השבילים, ובערב כבר רואים בו זוגות צעירים שמטיילים עם הכלב. בסופי שבוע כמעט בלתי אפשרי ללכת בגן, שעמוס בילדים החוגגים ימי הולדת. ההורים הנרגשים החרוצים באמת קמים כבר ב-6 בבוקר כדי לתפוס מקום, ומגדרות בשרשראות בלונים את השטח. מי שמתמזלמזלו, תופס את הספוט היוקרתי – זה עם הנוף המרשים לים.

>>לפרויקט המלא: 

חלק א'
חלק ב'

כיכר המדינה

צולם מרחוב ז'בוטינסקי

כיכר המדינה (צילום: לע"מ)
כיכר המדינה (צילום: לע"מ)

ינואר 1972. הכיכר החדשה שנחנכה בצפון החדש של העיר היא בעלת צורה עגולה וסימטרית לחלוטין ומוקפת ברחוב ה' באייר. עם חניכתה היא הכיכר הגדולה ביותר בתל אביב. הכיכר היא השלב הראשון בתוכנית גרנדיוזית במיוחד, שמאחוריה עמדו האדריכל הברזילאי בעל השם העולמי אוסקר נימאייר והאדריכלים המקומיים אבא אלחנני וישראל לוטן. מסביב לכיכר הירוקה נבנו מבני מגורים בני חמש קומות ובקומות הקרקע שלהם הוצבו בתי מסחר. במרכז הכיכר תוכננו להיבנות כשלושה גורדי שחקים בין שטחים ציבוריים פתוחים, אך אלה לא נבנו לבסוף. בינתיים שימשה הכיכר כמקום לראות ולהיראות עבור האוכלוסייה המבוססת והחזקה בעיר שהלכו והשתלטה על השכונה, וגם לריצות מאוסות בשיעורי הספורט של תלמידי הגמנסיה העברית הרצליה השוכנת סמוך לכיכר.

מאי 2017. העשורים חלפו, והתוכנית לקידום מגדלי המגורים עדיין לא קודמה. ויכוחים על בעלות, על קרקעות ועל תוכניות גרמו לכך שהכיכר נותרה קירחת ממבנים (וגם מצמחייה). בשנה האחרונה אישרה עיריית תל אביב־יפו תוכנית לבניית שלושה מגדלי יוקרה מפותלים בני 40 קומות במרכז הכיכר בצד אגם מלאכותי ומבני ציבור. את קומות הקרקע של בתי ה' באייר מאכלסות יותר מ־100 חנויות יוקרה, הקרם דה לה קרם של השופינג התל אביבי, שמציגות לראווה את מיטב מותגי העל הבינלאומיים – מגוצ'י דרך דולצ'ה וגבאנה, עד ורסאצ'ה ורוברטו קוואלי, ואת הנתיב הימני בכיכר תופסות בדרך קבע מכוניות היוקרה של הקונים בחנויות. בין העוברים (והשווים) בכיכר תמצאו בימינו סטייליסטיות מפורסמות שמחפשות להשאיל בגדי מעצבים להפקה הבאה, מנותחים ומנותחות אחרי אמבטיית שיזוף מטיילים עם הכלב הגזעי והקטן. דווקא בכיכר הזאת, על האוכלוסייה שפוקדת אותה לעתים תכופות, הוקם ב־2002 מאהל מחאה נגד העוני במדינה, בשם "כיכר הלחם", וב־2011 התקיימה בו "הפגנת המיליון" נגד יוקר המחיה בישראל שאליה הגיעו כמה מאות אלפי בני אדם.

בית סוקולוב

צולם מרחוב קפלן 

בית סוקולוב (צילום מקור: הרמן חנניה)
בית סוקולוב (צילום מקור: הרמן חנניה)

אפריל 1973. בית העיתונאים שניצב ברחוב קפלן עומד במקומו כבר 17 שנה. הוא נקרא על שמו של נחום סוקולוב, עסקן ציוני, משורר, סופר, מתרגם ובעיקר מחלוצי העיתונות העברית. במקום שוכנת אגודת העיתונאים בישראל, גילדת אחד המקצועות היוקרתיים והנחשבים בארץ. המבנה, שאותו תכננו האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר, משתרע על שטח של 1,700 מ"ר. מלבד אולמות לכנסים ולהרצאות – אחד מהם על שמו של יוסף הפטמן, שיזם את הקמת הבית המאגד את עיתונאי ישראל ולא זכה לראות את חזונו מתגשם – נמצאים במקום גם בר אלכוהולי, מסעדה, חדרי עיון, ספרייה ומשרדים. את קירות המבנה מבפנים מקשטים 30 ציורים של טובי האמנים בארץ. שימושו המוכר ביותר הוא כמוקד למסיבות עיתונאים שונות, כמו זו שנערכה ביום שבו צולמה התמונה. אז, ב־23 באפריל, הובא מוסטפה אחמד שהאדה, מחבל פת"ח שנשבה בידי כוחות צה"ל, למסיבת עיתונאים שכזו במקום, מרצונו החופשי לכאורה – במטרה להביא לשלום באזור.

יולי 2017. בית העיתונאים נשאר משכנה הרשמי של אגודת העיתונאים בישראל, אף שזו איבדה מחשיבותה עם השנים, יחד עם ירידת קרנו של מקצוע העיתונות, והקמת איגוד העיתונאים הרשמי. במקום עדיין נערכות מסיבות עיתונאים, כמו גם סימפוזיונים שונים, ואירועים וכנסיים פרטיים שקיומם מאפשר את תחזוקת המבנה. מיקומו הנחשק של המבנה – בסמיכות למוסדות התרבות החשובים של העיר ולמרכזי הקניות הגדולים שלה, יחד עם מצוקתם הכלכלית של העיתונאים שאותם מייצגת האגודה, הביאו לכך שהמתחם כולו נמכר לקרן ריאלטי ולחברת הפניקס ב־2015 בסכום של 172 מיליון ש"ח. במסגרת העסקה הוסכם כי ייבנה מגדל דירות בן 17 קומות, במסגרת מתחם שבו יוקצו 3,600 מ"ר עבור אגודת העיתונאים ושימושים ציבוריים נוספים. בחזית המבנה, הפונה לרחוב קפלן, נפתחה מעדנייה איטלקית, שבה יושבים עיתונאים בפגישות עבודה, וגם חיילים של דובר צה"ל ששוכנים במבנה הסמוך, בהפסקת צהריים מהירה. בשעות הבוקר המוקדמות הופך מסלול האופניים שבחזית הבניין לזירת קורקינטים חשמליים מהעמוסות שבעיר.

בית הכנסת מושב זקנים

צולם מרחוב אלנבי מכיוון דרום־מערב

בית הכנסת מושב זקנים (צלם לא ידוע, ארכיון לע"מ)
בית הכנסת מושב זקנים (צלם לא ידוע, ארכיון לע"מ)

יולי 1954. בית הכנסת מושב זקנים שממוקם במרכז רחוב אלנבי, שייך לבית האבות הנושא את אותו השם, כחלק מעמותה שייסד זר ברנט, ממייסדי העיר תל אביב. הוא נבנה בסגנון אקלקטי בשנת 1926, ומי שתכנן אותו הוא אדריכל העיר יהודה מגידוביץ'. בחזית המבנה שלוש קשתות גדולות, שני חלונות ודלת אשר משני צדדיה ניצבים עמודים ולצדם אריחי קרמיקה בסגנון האר־נובו, מעוטרים ב־12 השבטים ולצדם 12 המזלות שיצר האמן, הצייר והמעצב זאב רבן. בתוך בית הכנסת מסביב לדלת הכניסה נבנה משקוף מפואר שעליו חקוקות המילים "אל תשליכנו לעת זקנה", כתובת שאין מתאימה ממנה למקום; בית הכנסת הוא חלק מקומפלקס של דירות המיועדות לזקני שארית הפליטה של שואת יהודי אירופה, רובם רווקים ואלמנים ממוצא פולני ורומני. בסופי השבוע, לאחר התפילות והקידושים, בית הכנסת שימש גם כמקום מפגש שבו היו מתכנסים הניצולים לכוסית וויסקי, קצת קיגל ודג מלוח, מספרים על המשפחה והחיים שלפני המלחמה.

יולי 2017. מי שיחלוף ברחוב אלנבי יתקשה לדמיין שפעם עמד פה בית כנסת פעיל. נחבא בין כל המסעדות, החנויות והברים ועומד בצלו המאיים של בית הכנסת הגדול שמולו, המבנה מוזנח ומלא בגרפיטי. הוא מגודר בשער וסגור בשרשרת, מנעול ובריח; בחלקו האחורי חלונותיו מנופצים ועל הבמה נחה להם כנופיית חתולים שהתגנבה למבנה. בשנות ה־50, ה־60 וה־70 היה בית הכנסת שוקק, אך עם השנים האוכלוסייה המבוגרת באזור התחלפה בצעירים שמצאו פחות עניין בבית הכנסת. השכונה שפעם הייתה שכונת מגורים שקטה וביתית הפכה לשכונה מסחרית והומה באנשים. בתי הקפה הקטנים הוחלפו בחנויות לשמלות ערב צעקניות, המסעדות של יוצאי מזרח אירופה הוחלפו בפיצוציות ורחובות השכונה התמלאו בכרטיסי ביקור מפוקפקים. בית הכנסת מיועד אמנם לשימור מחמיר שמונע את הריסתו, אך לא את הזנחתו.

בית ליסין

פינת ויצמן-זכרון יעקב, צולם לכיוון צפון

בית ליסין (צילום מקור: משה פרידן, לע"מ)
בית ליסין (צילום מקור: משה פרידן, לע"מ)

נובמבר 1958. בצפון העיר ממוקם לו בית ליסין, על שמו אברהם ליסין, משורר, עיתונאי וכמובן, אלה הרי שנות החמישים – מנהיג פועלים. ב-1953 נחנך הבניין שתוכנן על ידי אריה שרון ובנימין אידלסון, במעמד בכירי ההסתדרות ואורחים מארצות שונות. בית ליסין שימש כמרכז תרבות פועלים מיוחד במינו. צדו האחד מוקדש כולו לעבר, ארכיונים היסטוריים, ספריה גדולה, מוזיאון וארכיון העבודה הציונית. צדו השני מוקדש להווה ולעתיד – אכסניה להרצאות, רסיטלים, קונצרטים קאמריים, הקרנות סרטים, מועדון וגלריה המציגה תערוכות אמנות. כל כך פופולריות היו התכניות האמנותיות שבמקרים רבים חלק גדול מהקהל היה נותן מחוץ למבנה בשל חוסר מקום. במקום גם פועלת מסעדת פועלים, המגישה אוכל ביתי חם במחירים מסובסדים.

יולי 2017. אחרי עשורים ארוכים שבמקום פעל תיאטרון בית ליסין של ההסתדרות הכללית, האחרון פונה למשכנו החדש בפסאז' הוד ב-2003, לאחר שקשיים כלכליים אילצו את ההסתדרות למכור את הנכס לחברת יזמון פרטית. רוח התקופה, שמבטאת את היחלשות העבודה המאורגנת מול ההון התבטאה גם בשימושים במבנה בפועל. היכן שפעם עמדה הכתובת "ידידי ההסתדרות באמריקה", מתנוסס כעת שמו של בנק איגוד. את המבנה המסחרי מאכלסים בתי קפה ומסעדות, ובקרוב הוא צפוי לעבור שינוי משמעותי נוסף. חברת נדל"ן פרטית שקנתה אותו ב-2015 בעבור 273 מיליון שקלים, מתכננת לבנות במקום מגדל לדירות יוקרה בן 26 קומות. הכי רחוק ממועדון פועלים.

גימנסיה הרצליה, הבניין הראשון

צולם מרחוב הרצל, מכיוון דרום

גימנסיה הרצליה (צילום מקור: כהן פריץ)
גימנסיה הרצליה (צילום מקור: כהן פריץ)

פברואר 1950. הרחוב המרכזי הראשון של תל אביב נותר רק 40 שנה אחרי היווסדה לאחד המרכזיים וההומים בה. התפתחותו היא עדות להתפתחות העיר מסביבו; מלבד הבתים הראשונים של אחוזת בית שהוקמו בה, שנבנו בסגנון ערבי־אקלקטי, משמש הרוב בעיקר למסחר מסוגים שונים ושוכנים בו בתי קפה מסוגננים שמושכים את הבוהמה התל אביבית. כשנה לפני הצילום הונח בהצטלבות הרחוב עם דרך יפו הרמזור הראשון בישראל. בקצה הרחוב ניצב במלוא תפארתו בית הספר גימנסיה הרצליה, התיכון העברי הראשון בארץ. הבניין המרשים של הגימנסיה הפך לא רק לסמל עיצובי ותכנוני, אלא גם לסמל חינוכי. בנייתה בציר המרכזי של העיר נועדה לסמן את חשיבות החינוך העברי כאידיאל מרכזי ביישוב, ובמהרה הגיעו אליה תלמידים מכל העולם. לצורך כך גם הוקמה לצדה פנימייה מיוחדת לתלמידים שהגיעו ללא משפחותיהם. בשעות הערב שימשה הגימנסיה גם כמרכז תרבות שנערכו בו הצגות והרצאות. את המבנה תכנן האדריכל יוסף ברסקי בשיתוף עם בוריס ש"ץ, וחזיתו עוצבה בהשראת בית המקדש. שולבו בו גם אלמנטים מזרחיים כניסיון ראשוני להגדיר אדריכלות ארץ-ישראלית.

אוגוסט 2017. עם השנים החל המבנה המפואר של הגימנסיה להתפרק. תשתיותיו התקלקלו, קירותיו התקלפו, מתקרותיו דלפו מים והוא הפך לעול כלכלי גדול על בית הספר. במקביל גדל מספר התלמידים בבית הספר, שהחל את דרכו עם 17 תלמידים ותלמידות ובשיאו למדו בו יותר מ־2,000 תלמידים. בשנת 1960 עברה הגימנסיה למושבה הנוכחי ברחוב ז'בוטינסקי שבה נותרה עד היום, והבניין הקודם נהרס למורת רוחם של רבים מבוגרי בית הספר, של אדריכלים ושל אנשי רוח. אלה הסתפקו בכך שהריסתה של הגימנסיה הצילה את חייהם של בניינים רבים בכך שהעלתה על סדר היום הציבורי את נושא השימור בתל אביב ובארץ כולה ואף הביאה להקמתה של המועצה לשימור אתרי מורשת, שחזית המבנה הוא סמלה עד היום. במקום הגימנסיה הוקם במקום מגדל שלום מאיר, גורד השחקים הראשון של תל אביב, ותחתיו נבנתה מנהרה קטנה שמאפשרת מעבר מכוניות והולכי רגל לכיוון שוק הכרמל והים. חזונם הערכי של מייסדי הגימנסיה התחלף במגדל משרדים מסחרי, וברחוב הרצל נפתחו ברים, מסעדות, מועדונים וכמובן משרדים רבי רושם של הבנקים הגדולים.